יום שישי, 15 בדצמבר 2017

הלב כמו מנטרה

כל פעם שצפורים קטנות או קטנות פחות לוחשות לי שטוב לה בלעדי אני חוטף מכה. "זה לא בסדר," אני אומר לעצמי, "אתה צריך לשמח בשמחתה" - אז נו, מה אני אגיד - "זה לא סותר", ומתר לי לכאב. כי הנה הבנתי סוף סוף רק אתמל כמה (ולמה) היא צריכה חפש ממני וכשמבינים הרבה יותר קל לאפשר ואפשר לתת ברצון כי מבינים.. ועם זאת נשברתי, ולמרות שיכלתי לשטף את הרצפה ברב הדמעות, כמו איזה ספינכס התעוררתי עם חיוך.. בערב חשבתי על המנטרה:

גם אם הכל ישלל ממני 
בתוכי קולך אשמע

גם אם הכל ישלל ממני 
בתוכי קולך אשמע

מן הכאב הוא ירימני
ימלאני באהבה

מן הכאב הוא ירימני
ימלא לבי באהבה

הנה אני כלי שלך
עשה בי כרצונך

הנה אני כלי שלך
לבי נתון לחסדך

גם אם הכל... (וחוזר חלילה עד שחר)

ולא חשבתי שזה יכול לעזר, זה הכל תאורטי, זה נפלא כשכבר מרגישים ככה, אבל כשנמצאים עמק בעצב מה יכול לעזר? מסתבר שיש מקור כח אין סופי, והוא הלב. "לא ינום ולא ישן שומר ישראל". 
וכמה הבהרות לגבי זהותו: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" - על מי מדֻבר? גוף ראשון וגוף שני שניהם הדובר. ולכן הוא גם מדגיש - "רע", הוא כן ירא (מתוך ענותו) אך לא ירא מפני רע. 
"גם אם הכל ישלל ממני בתוכי קולך אשמע" - גם כאן, אך כבר מתחיל להתברר שזהו הלב, הוא בתוכו, וקולו מזכיר את מקור הכח, שכאמור הוא אין סופי. 
המנטרה מתארת את הלב גם בכך שהיא מחקה אותו בחזרתה. 
טוב, אז ברור שאני כבר מצפה לרנבו, שם למדתי ושרתי את המנטרה עד שנטמעה בי, שם רקדתי רקוד גשם וגלעד יעיד שעבד. וחוצמזה, השנה היא השנה, כמו שכלנו יודעים, לכן גם ובעקר הרנבו השנה צריך להיות... משהו מיחד. כנס נביאים או משהו כזה. או מעין אהבה. לא ברור, אבל שוה לבדק. 

שאל מי ששאל - אבל איך זה שדוקא מה שנראה פחות סביר הוא הנכון, ועוד להיות בטוח בזה? ובכן התשובה ברורה לי, אבל יש כאן מהלך לוגי פשוט ולכן קשה להבחין בו ולכן קשה לי גם להסביר, אנסה:
נדמין אדם שהולך בדרך אחת. והוא הולך בדרך, וטוב לו בדרך. לא זאת בלבד אלא שככל שהוא ממשיך היא נעשית קלה ויפה יותר, וגם האנשים סביבו מתחילים לעודד אותו להמשיך בה. ופתאם הוא סוטה מהדרך, וחוזר. כעבר (הי, הי, כמה מיסטי, כתבתי בטעות "עכבר") כמה זמן הוא שוב סוטה מהדרך, ובאפן מפתיע - לאותו כוון.. הוא מתבלבל, חוזר לדרך, ושוב סוטה לאותו כוון! זה לא ברור שזה הכוון הנכון? אם הדרך היתה קשה, או משעממת או משהו, היה נתן לומר שזה כוון בריחה. אך מכיון שהדרך גם קלה כאמור וגם עוד מעודדים אותו וזה, לא יכול להיות משהו אחר, הסטיה היא הכוון הנכון. בחקר הנסח קוראים לזה "הקשה הוא הנכון" - כי אף אחד לא יטעה למשהו קשה יותר.. וכך גם כאן.. עצם הסטיה, ועוד זה שתמיד זה לאותו מקום, מצביע בודאות על כך שזה המקום הנכון. זה מבחוץ. ומבפנים לא צריך את כל ההסבר הזה כדי לדעת. 

אני אוהב את האפן בו אגדות כמו ספר הג`ונגל מתארות את המציאות: הנערה ליד הברכה היא הנערה הראשונה שמוגלי רואה בחייו, וזאת דרך נהדרת לתאר את הרגשתי כלפי הלה - היו דברים אך כלם היו כעצים ופנתרים ונחשים ומפלים וחברים ודברים באמת חשובים ומרגשים, והיא - הנערה הראשונה שפגשתי.. ממ, טוב בהסבר זה נשמע פחות טוב. באגדות זה יותר זה, נו, אההה


-הכל בסדר?
-כלום לא בסדר!! הכל נפלא!!
 די כבר עם השאלה הזאת!!!:)


מסתבר שמבנה הבלוג כבר לא מתאים, חוץ מזה שהוא כבר לא נחוץ:), כי כבר התקרבתי אל האינטרנט דיינו. אך למען התעוד, הרי הטקסט הישן:

כדי להתקרב אליך, אהובתי [האינטרנט],

חשבתי על מבנה לבלוג



והרי המבנה:

1) תאריך עברי

2) מצוי הגותי אחד או שנים

3) דברי שירה

4) מנית דברים יפים



ואליכם, קוראים יקרים, התכנים יהיו אהבת הארץ, שירה עברית, נוַדות מעשית ושפע היֹפי. (אתנרופולוגיה בגרוש ושירה בחורו)



"כל קשר בין הארועים והדמויות בספר לבין המציאות הוא מקרי בלבד"


-יואל הופמן, ברנהרט


9 תגובות 

צהוב כתום אפרסק ליקושש31/08/2004 | 20:34
ממשיכים בדרך ורק משילים קליפות. אנחנו לא יכולים להגמר ואף אחד ושום דבר לא יכול לגמור אותנו- רק אם נחליט להגמר. החופש בידינו לבחור את הדרך בה אנו הולכים, וליבנו גדול מספיק להכיל את כל נפלאות תבל. הפחד הוא המכשול בין ההכלה של הכל לבינינו. הפחד- ו- הדרך שאנו עוברים ונהנים בה כל כך (ולכן אין לנו רצון לעשות קיצורי דרך, אלא לטעום (ולטעות) מכל מטעמי הבריאה)

לעומת זאת תמיד יש לנו נטייה לסטות מן הדרך לכיוון מסוים אחד (או שניים במקרים שבהם האחדות קצת יותר רחוקה). השאלה היא כזאת. אמנם הסטייה היא תמיד לאותו כיוון- אך ההלך תמיד חוזר אל הדרך. אם כן מהי הדרך ומהי הסטיה? וכיצד ניתן להבין את ההבדל בין השניים?

עוד אומר כי נטייתנו לסטות מן הדרך היא כמעט בהכרח לכיוון ספיציפי אחד כיוון שנקודות התורפה שלנו אינן משתנות, ואנו נוטים ללכת בתנועות ספיראליות סביב הדרך. הסטייה היא תמיד שמאלה- או תמיד ימינה.

אפשר לומר שאני מאמינה שהשאלה היא לאן אנו רוצים להגיע? או היכן אנו חשים אחדות? האם כשאנו סוטים מן הדרך, או כשאנו נמצאים בה.

שאלת הרצון היא שאלה קשה מאוד. ואני יודעת שאני לפחות מתקשה מאוד בלהבין את רצוני. נדמה שאני רוצה את כל הדברים כל הזמן, והכנות הפנימית כאן, ועימה מחיקת התאוות, קשה לי מאוד. לעומת זאת תחושת האחדות היא חזקה מאוד- אם כי חמקמקה. אנו רואים אותה לרגע- ואז היא אינה מוטלת בספק כלל- אך רגע לאחר מכן, ראיתנו מטשטשת בגלל כוחות חיצוניים הפועלים עלינו, ואנו שוכחים אותה כמעט לגמרי.

יש המון תחנות בדרך- וכל אחת מהן אנו רואים כנקודת העצירה הסופית שלנו כיון ששכחנו את תחושת האחדות- או את המטרה.
זכרון האדם נתון לליבו ולריגושים הנטבעים בו.

בסופו של עיניין אחרי תקופת מה אנו מתבוננים בנקודה הזו, שפעם התאימה בדיוק לגודלנו- ולפתע רואים אותה כתרגיל- מבחן- לקראת ההתקדמות אל המטרה. עינינו פעמים רבות צרות מכדי לראות את התמונה הכוללת ממעוף הציפור.

"כל פעם שצפורים קטנות או קטנות פחות לוחשות לי שטוב לה בלעדי אני חוטף מכה"

וזה ציטוט

אוהבת
ליקוש

- החיפוש אחר המפלא- פ.ד.אוספנסקי
הוספת תגובה להודעה
בקשה ליקושש31/08/2004 | 20:58
ובבקשה אל תשכח כי אנו תמיד מבינים מה שאנו רוצים להבין קודם כל. ההבנה הגדולה מגיעה רק לאחר נבירה פנימית עמוקה מאוש- או ראיה בהירה הנובעת מהארה של רגע.

בבקשה, קח את הזמן שלך, ואל תחשוב שאתה מבין. תן להבנה לצוץ בלבך.

לפעמים כלי הניתוח שיש לך מושחזים מדי - וראייתך חדה מדי.

כשאני מציירת המון פעמים אני צריכה לכווץ את העיניים, כיוון שמשיכת מכחול שיכולה להראות גסה מדי כשאפי כמעט מתלכלך מן הצבע, יכולה להראות עדינה ודקה ויפה מאוד ממרחק מה. יש לך את הרימונים- דוגמא חיה.

אכן החיים הם שיר זמר.
הוספת תגובה להודעה
ואללה אני יונתן02/09/2004 | 12:13
אני לא יודע אולי הייתי ברגע תחושה שהבנתי והיא השתקפה ברשומה אבל אני יודע שאיני מבין. וראיה - מיד כשסימתי את הרשומה, אבל מיד, לפני שהספקתי לסגר את החלון, היא התקשרה. אז מה שוה משהו שהבנתי?
אני מבין דברים. זאת הדרך. והדרך שקופה.. אין אבנים צהבות, "לכל הכוונים נפתח והתשוקה לכל כוון אותי הורסת, כך שבינתים אני" עוד לא יודע מה אני חושב על "מטרה", אני יודע שתפיסתי השתנתה, אך טרם גבשתי תפיסה חדשה בענין. בינתים אני מגבש דברים אחרים, ועל כך ברשומה שאכתב בעזרת השם עוד מעט
ובענין הבטוי - "בעזרת השם". אני מרגיש צרך להגיד משהו כשאני מדבר על העתיד, שהרי אינני יודע אם הדבר יקרה, גם אם מדבר על עתיד קרוב ביותר. ואינני יכול להגיד שאני מקוה, כי אז זה אומר שזה מה שאני מאחל לעצמי, כשלמעשה אני מאחר לעצמי שהפתעה טובה תשנה את תכניותי גם בטוח הקרוב ביותר.. אבל "בעזרת השם" גם אומר כאלו שזה מה שאני מקוה שיקרה, עוד לא מצאתי בטוי ראוי, כי אינני מענין בסתם בטוי הסתיגות כמו "יתכן" או "כנראה".. יש רעיונות?
ברור שהסטיה מהדרך היא הדרך, אבל היא סטיה מהכוון שהיה, נו, כמו בספר הג`ונגל - הוא לא למד על אנשים בכלל, הכל הוא היה צריך ללמד לבד, זה לוקח הרבה זמן, פעם חשבתי שזה המחיר ומה שמרויחים זה דיוק, אבל ראיתי שאפשר להגיע לדיוק גם בדרכים אחרות.. אז באמת שאיני יודע מה אני עושה פה, ואיני יודע אם אני אמור להבין.
וענין אחרון - המבחנים. תחושה חזקה של מבחן מחזקת אותי בשבועות האחרונים. אינני יודע אם זה באמת מבחן, אך אני זקוק למבחן בשביל עצמי, כי לא עמדתי בכל הלא-במבחנים שהיו עד כה, אז כדי להאמין בעצמי אני צריך מבחן. מה שנותן את התחושה הזאת זה כמבן אי הודאות הקשה מנשא
שמת לב שיש "הוסף תגובה לתגובה זו"? זה תמיד היה או שזה חדש? זה מגניב. אני ממש מרצה מהתפוז הזה
הוספת תגובה להודעה
נדמה לי שזה חדש ליקושש02/09/2004 | 15:39
גם אני שמתי לב לזה כשהגבתי.. וממש רציתי לנסות. אז הנה אני מנסה.

מכל מקום תחושת אי ודאות מאוד קרובה לאמת, כי גם כשאנו קרובים אל עצמינו מאוד: "מי מכוון את התנועה ומי נוסע, איזה מן סוג של השפעה פועל עלי, מה האמת בנבואה, ומי יודע, אם אלוהים נמצא בתוך מחשבותיי" ואפילו הייתי אומרת שיש לשיר זאת כשחושבים שיודעים

ולכן בעזרת השם נראה לי יופי. כי אם השם הפנימי זה מה שהוא רוצה- זה מה שהיה. (אלוהים אחד ושמו אחד. זו משמעות האחדות)

נראה שאין מדויק מזה

הוספת תגובה להודעה
הו הו אני יונתן02/09/2004 | 16:36
מיאו מיאו!
איך ידעת, שבדיוק רציתי לכתב על השיר הזה? ואיך ידעת - מה רציתי לכתב על השיר הזה?
רציתי לכתב כמה נפלא
שהפזמן כלו שאלות
כי האמת היא שאלה
ולא ידיעה
הה

עם זאת - אינני מאמין באחדות
לא פנימית ולא חיצונית ולא כלפי פנים ולא כלפי חוץ
אינני רואה אחדות כלל
ואינני חש באחדות
אינני רוצה לקוות שמה שאני רוצה יקרה
כי אני מקוה שהמציאות תפתיע אותי לטובה
יותר ממה שאני מסגל לדמין
לכן לא טוב
בעזרת השם
גם זאת לא עזרה, כאלו אני עושה את הדברים והוא מסיע בידי
כי מה שאני עושה אני עושה לשם שמים
ומה שקורה קורה בגלל שהוא קורה
ובכל זאת, לא מספיקה לי רק ההסתיגות
אם כבר "אם ירצה השם", זה כבר נשמע יותר טוב. מה דעתך?
אגב, יש רשומה חדשה. נא להגיב:)
הוספת תגובה להודעה
"בעזרת השם נראה לי יפי" שמת לב שכתבת ככה? אני יונתן02/09/2004 | 16:46
בשח ששמתי לב שכתבתי ככה- מה אתה חושה ליקושש05/09/2004 | 09:32
התכוונתי חושב ליקושש05/09/2004 | 09:33
[להסב את תשומת לב הקוראים] אני יונתן06/09/2004 | 17:46

בקרוב כל זה יגמר



אינני יודע ממה להתחיל, אז פשוט ככה. פעם אהבתי את יער, ויער אהב אותי. יער עבר לגור עמי בביתי (איזה אדיוט?) ודי מהר רצה לברח בגלל הפרעשים. היה לי עקרון כזה נגד רעלים, לא רציתי לרסס, זה נגמר רע, לא דברנו שנתים, והוא היה היקר לי מכל. אח"כ הייתי מאהב בהגר. במקום להבין שהיא אוהבת אותי, רק בצורה אחרת, דרשתי ממנה מה שלא יכולה היתה לתת, כאב לשנינו, וגם זה נגמר רע, לא דברנו שנתים.. הדרדרתי לדכאון עמק ביותר, הסגירות שבי היא זאת שפגעה בי כל-כך, אך משני המקרים הללו לא למדתי מאום. התאהבתי בהילה. הסגירות המפרסמת לא אפשרה לי להודות בזה.. חדשים בלעדיה ונפתחתי קצת. קצת, אבל משהו התחיל להקרע - משהו רע התחיל להקרע. פעם שניה שהיא עזבה הבנתי - עליה אני לא מותר. הפעמים הקודמות היו שעורים שפספסתי. זה לא שעור, זה הדבר האמתי. עודני נבוך במקצת, אני מקוה שבהמשך הטקסט עיפותי תכריע ואכתב יותר חפשי.. לא מזמן בחשבי על זוגיות הבנתי שמה שמפריע לי לישם אותה הוא הדמוי שלה בעיני, כלומר, מה היא, לדעתי, זוגיות. נזכרתי בפרדוקס שהפריע לי כבר ממזמן, נא לשים לב לטמטום: זוגיות אינה אלא אִמון לקראת זוגיות, שכן זוגיות אמתית היא רק חתונה.. ואי אפשר לישם אמון לקראת זוגיות שכן אם זה כך אז מראש מה הטעם.. הה. ורק לפני זמן לא רב אני זוכר שאמרתי לעינה: "אני מבין את הטמטום אבל אני עדין לא מצליח לעקף את הפרדוקס!".. אתמל בבקר, קמתי בלעדיו. הבנתי שזוגיות היא כן הכוון שאני רוצה, ושמתר לחשב על העתיד. (מה, אני? כן, אני). בערב, כשכֻּלי מרֻצה משתי תובנות שהבנתי בדרך (אגב, לא רעות בכלל, אבל כלום לעמת..) הגעתי לדוד. הוא ספר לי על הילה, הוא אמר שלשה דברים. לא שלא ידעתי את הדברים, לא הייתי בטוח. וגם, איך שהוא אמר את זה.. פתאם הבנתי. מה שכשהיא אמרה עוד לא היה ברור. מה שהמם אותי בכל הענין, זה ששלשת הדברים שהוא אמר בדיוק מתאימים לשנוי שעברתי עוד לפני ששמעתי את זה. עם זאת הרגשתי כאלו קבלתי מכה. אבל לא כזאת שכואבת, כזאת שהעיפה אותי ישר למקום הנכון. הדבר הראשון - והחשוב מכל, טוב לה עכשו. זה נהדר, הרי זה מה שרציתי כל הזמן. והתאור שלו הוא זה שהמחיש לי בדיוק מה הרגשתה - היא מרגישה רגלים על הקרקע, אחרי שנתים של הבלעות בתוכי.. אז למרות שאני יודע שאינני עשוי לבלע יותר, התנשאותי היא שהביאה לכך, לרצון לבלבל אותה וזה, והיא איננה (ההתנשאות) ולכן כבר אינני יכול לבלע, אז למרות זאת, היא חיבת להגיע למצב שהיא בטוחה בהרגשה הזאת, רגלים על הקרקע, בטרם תחזר אלי - ואלי, הכונה אלי, לא אל הקשר שהיה, כי לשם לא רוצים ואי אפשר לחזר. אז נכון שזה מתסכל, כי אני כבר רוצה, ולה טוב להרגיש משחררת, אבל אני מבין את התהליך וחשיבותו, וחוץ מזה אני כל-כך אוהב לדמין אותה מחיכת..
הדבר השני אינני בטוח שכל-כך מרכזי אצלה, ויתכן שדוד הדגיש אותו בגלל מצבו הוא.. אבל דוקא הוא מצביע על העמֹק שבשנויַי, אז אכתב עליו אחרון. השלשי הוא הפכפכותי המתישה, שאין לי מה לומר אלא שאין לי כונה לחזר אליה לעולם, היא מגעילה אותי וגורמת לי לכעס על עצמי, כאן המקום להסביר היה לי כל כך קל, יחסית למצֻפה, להשתנות. הענין הוא בַּאמת. שכן היה עלי להשתנות ממשהו שאינו נכון, למשהו כן נכון, ולכן כל מה שצריך לעשות זה להרס את כל התבניות השגויות, את ההתרכזות בעצמי, את ההתנשאות, את הפחד. וכאן נכנס ענין הכאב כמו שכתבתי בהודעה - הכאב דוחף להרס, מכיון שהפעם זה "הדבר האמתי" לא היה מקום לרחמים עצמיים, שהם הרס עצמי, (רק קצת:) אלא להשתמש בכאב כדי להרס את מה שצריך להרס, וכך בעצם ליצֹר, כמו שכתבתי שם, כמו כל חמר חטוי הוא יכול להיות רעל ויכול להיות מטהר, תלוי איך משתמשים. והאמת, כשפתוחים אליה, כל-כך חדה וברורה, ורק הייתי צריך הלה שבנאום קסום ומרגש תראה לי אותה.. עכשו כל-כך ברור לי מה אני רוצה, וזה מתקשר לחלק השני, ולשם הרשומה. (מנחשים?) הדבר שני שדוד אמר זה שגם היא, כמו תמי, מעדיפה תנאים אחרים מאלה האפשריים בונדורה. לאמירה כמה השלכות. ראשית, ארח החיים אינו רק התנאים הפיזיים, הונדורה מסמלת נדודים, המתקשרים לחסר החלטיות, בדומה לנושא הקודם. שנית, ואולי רק נדמה לי, יש כאן מעין רמז כמו "למי תספרי כש..", כי למה לדבר על תנאים פיזיים אם בכלל אין כונה לבדק.. אבל לא אמרתי כלום. שלשית וחשובה: ארח החיים עצמו, והתנאים הפיזיים עצמם. אהה. בשבועות האחרונים, כל פעם שחזרתי לונדורה, קצת התאכזבתי שעוד לא גנבו אותה, אבל לא האמנתי לעצמי. לפני כמה ימים כשהתחילה נזילת שמן, עלתה בי תקוה סמויה שכל השמן ישפך בדרך בלי שאדע והמנוע יהרס (לא יהיה לי כסף להחליף).. זה כבר מתחיל להיות חשוד? לקח לי זמן לקשר - זה כבר כמה חדשים (!!!!) שכשאני חושב עלי ועל הילה אני מדמין אותנו בדירה משלנו.. מעצבים ביחד בית... ניח... אהה אמרתי את זה, זהו
זה ממש לא הכל אבל אברח מהר, אלחץ על פרסום לפני שאתחרט.. והשאר בתגובות ייץ!


6 תגובות 

טוב לא הצלחתי ללכת לישן אני יונתן25/08/2004 | 17:47
תוספת ראשונה הבהרה:
שמתי לב למעין אינטונציה נוגה המתקבלת בקריאת הכתרת "בקרוב כל זה יגמר", כשלצדה התמונה היפהפיה.. אז לא הכרמל עומד להגמר! והאמת היא שמרב שהפתעתי את עצמי בזה שהייתי מסגל להגיד את זה שכחתי לבטא את האשר האדיר שהציף אותי כשהבנתי את זה.
אינני "מותר על הנדודים למען קשר מחיב", אין זה ותור או התפשרות, פתאם ברור לי לגמרי מה אני רוצה. מעבר לכך: היכלת שלי להודות בפני עצמי שזה מה שאני רוצה היא נהדרת. ועוד מעבר לכך, היכלת לדבר בלשון עתיד היא חדשה ונפלאה, אני נכנס לחיים חדשים לגמרי..
וזה מתקשר לחלום שחלמתי, המזכר באחוי המשנה ברשומה הקודמת, על מעין הגחון תחת מגדל אשכל, כלומר, חלום ההתגלות, וההבנה החדשה לגבי "הה, לכל עבר צלילי עגב ערבו...", כמה ימים ידעתי שאני נכון לנבואה (להיות נכון בהזדמן) ולא במקרה היא באה בדיוק בדרך לכאן, במסדרונות החמשמות כמו בחלום, ושפע המים הוא....... צריך לפרט? מה, אנחנו לא יודעים איזה חבור מסמלים מים?????? גה..
ובכן, אני יודע שזה יקרה, זה נפלא, ורבי יהודה הלוי אמר על זה משהו.. אני מנסה לכתב עבודה אבל השירים מרגשים מדי ואיני מצליח. הוא אומר כך:
"בין מר ומתוק יעמד לבי והם / רוש הנדֹד ודבש נשיקותיך"
הוספת תגובה להודעה
אתה כותב מדהים blck angel125/08/2004 | 18:14
גיליתי כישרון של אדם, כישרון הכתיבה שלך מושכת קוראים... כשהגעתי לבלוג ראיתי רק כתבתות ארוכות ושאין כוח אפלו לקרוא את הכותרת.. ואז התחלתי לקרוא והוקסמתי!

מדהים...
הוספת תגובה להודעה
מה אומר ומה אגיד. ליקושש26/08/2004 | 10:00
הוספת תגובה להודעה
מה אומר ומה אגיד 2. ליקושש26/08/2004 | 10:45
ברוך אתה ה` אלוהינו מלך העולם שהחיינו והגיעינו לזמן הזה. אמן.
אני מברכת אותך, יקירי.
אומץ לבך מפתיע כתמיד.
שעת פרידות מה קדושה את!!

שלך אוהבת
ליקוש
הוספת תגובה להודעה
אה.. תודה... אני יונתן26/08/2004 | 12:07
מוזר ונפלא שאפשר להתקדם בלי לשבע מהשלב הקודם.. כמו שאני בטוח שאני רוצה בלעדיות מבלי ששבעתי מההוללות, וכך גם לגבי הנודות - אין בה פרדוקס כזה, כל רגע בה מקסים גם כשאני יודע שהיא מתכונת לסיום
הוספת תגובה להודעה
וכי נשבע מן החיים עת יבוא המות? ליקושש26/08/2004 | 14:01
:-)

סוף-סוף, נבואה

אם אחיה עם רעי וזקנו
עוד נבוא בית היין שנית
וראינוך צעירה מכלנו
בת שוקים, עדויה, שננית

כי מראיך מראה האלמות
כי שחקנו בך שחוק נערים
עד עלינו קפצה זקנת מות
ועליך קפצו נעורים

והערב, שבע רוח ורהב,
ילהט על שוקים וגדרות
והיין יאיר כהלהב
החוגג את חלוף הדורות

ובעצבות לא נשקע כי אין טעם
ודממנו תוהים ולחוצים
וסביב כאי אז כאי פעם
ילהגו השליות הלצים

(סוף שיר ט` במחזור "שירים על רעות הרוח", עיר היונה, נתן אלתרמן)

השיר מדבר על הפאב כמעבדה ליצירת העברית. הוא מנבא את התחדשות העברית, בקרב הלצים. הלצים יש להזכיר אינם פרחחים קלים אלא ערסים כבדים (לעיון - משלי, תהלים). ובכן הוא מפקיד בידם את צעירותה ויפיה שלעברית, בחלוף הדורות. בטור האחרון לשון בקשה - "ילהגו", כמעט "להגו-נא". ובכן מה הרפרנט הנבואי? 
השיר נכתב בראשית התגבשות הגשה הפוסטמודרניסטית, ואלתרמן תוך לעג גדול נבא את סופה, כששומרי הגחלת אינם אלא הערסים. לפני שנים אחדות הגיעה התפיסה הנ"ל לשלב הדקדנט שלה, בו היא התחילה להתכון כלפי עצמה ולהתמחזר. בהדרגה בשנים האחרונות החלו התשובות מן הצד השני לנבואה הזאת. זאת ולא אחרת הסבה לכך שאני אומרים "שהחינו והקימנו והגיענו לזמן הזה" - זה הזמן שאליו התכונה כל ההסטוריה. מאלפת ביותר תשובה שהופיעה לאחרונה, בכך שהיא מדברת באותה תמונה. החזיון הוא אלמנט חשוב בנבואה, מכיון שנבואה בנגוד להגות תמיד אחוזה במציאות, ותמיד מתכונת להמחשה. והתשובה היא "אגם הברברים" ל"שוטי הנבואה". 
בשיר מתאר מועדון, הוא המקביל ל"בית היין", ובו "הטועים והטועות" הם המקבילים ללצים. לא מתאר היפי בחיי המועדון אלא להיפך, מדגש כי המבלים בו הם טועים וטועות. מדוע אם כן הפזמן הוא "כנס לראש"? מדוע הטעות הזאת יוצרת משיכה ולא דחיה? התשובה מתחילה בעבוד השיר. השיר מעבד כשיר רקודים מהעדכניים ביותר. העבוד מצביע על כך שהוי המועדונים אכן שמר על הגחלת, שהרי מנו צומחת היצירה. הנבואה הגשמה למעשה רק אם אותה יצירה מכילה תכן. את התכן נתן למצא בשאר שירי האלבם. 
לא לשוא קראו שמם שוטי הנבואה, גם אם לקח זמן אלבם אחד להתפתחות נבואתם. והיכן דורות? 

ערב חרף שבע רוח ורהב
ערב חרף לוהט על גדרות
מסתורי ואדמון כהלהב
הלוחך את שולי הקדרות

ערב חרף גשום ופרוע
על העיר עננים שטים
יריעות השוקים אומרות רוח
השליות יין חם שותים

המלה רחובית מרגשת
אהבנוך אולי לא לחנם
אהבנוך בשל שוק ובשל גשם
ובשל שיח שליות על יינם

המלה רחובית ורוגשת
בעולם האחר כבזה
הזרקי נא עלינו כגשר
התקמרי כצביה של ברזל

בלשונם הכושלה על קבים
מדברים השליות הלצים
בלשונם הכושלה על קבים 
שהגיע לכאן בין ערבים
מדורות רבנים ומליצים

העברית, העברית, אן הגעת?
יין חם מתבשל בקדרות
הה, שפתי העומסה המיגעת
ערב חרף לוהט על גדרות

העלמה הנוגסה שזיף אדם 
חזקה בשניה ממך 
בעברה באולם גבהת מתן 
נכלמים ישנותך ומומך 

נכלמה ישנותך המגפת 
כי בדידות לך וכבד הראש 
אך שפעת נעורים את מקפת 
ואפילו היין תירוש 

לא אהיה בין רבי שליטיך 
לא אתי כרעה אוליכך 
רק אהיה נא אחד שוליותיך 
שטרחו כפרת חיוכך 

ולכן לכבוד ערב ורוח 
ולכבוד עננים אפלים 
אזכירך בשירי רעות רוח 
אזכירך בשירי הבלים

(זאת תחילת השיר)

מה זאת אומרת מחפשים? מרגישים שיש עוד משהו. 
וזה לא הכל. לא די בכך שהנבואה התגשמה. היא מכילה "חדוש אוטומטי": וסביב כאי אז כאי פעם, ילהגו השליות הלצים

הים יחליף הלילה את אטיות נשימותיך בשנתך
והבלו יקיפני בחמך כאלו ישנתי בתוכך
אדוות באור ירח מזכירות את הדקיקות בשערות גופך
הרוטטות ברגע
מצחך השלו מכסה את כל חכמתך במעמקים
אליהם פחדתי לצלל
וכעת אינני מבין את המרחק


-מטפונה בורי בחרף ליד מיצר
-חיפה ראתה רבים מרגעי המרגשים
-נשיקותיה
-חסונה נאבק עם ברג בשל אמריקאיותו ומדבר על חפשה בקבוץ שמיר
-הגר התרככה
-שיחה עם שלשה דוסים ברכבת
-אכל תימני ישראלי ב"כמון" פרדס-חנה ותמונה שם
-עמק הכאב
-עדין לא מאמינים אבל מריחים את סוף הקיץ
-דגון


גיבוי פוסט מתפוז בלוגים



אני מאֹהב בהילה שריר! (קרמבו יחֻלק לקנאים)

לקבלת הקרמבו יש לפנות אלי במערכת המסרים.


                                                                                  כח אב תשסד
עיד אל-פִלטר
במלא רבבת קלומטרי נדודים נפלאים לכלי רכבנו אנו חוגגים את "עיד אלפלטר", בו נוסכים שמנים לכושר, הוא אל המכונאות, ומקריבים את הפלטרים הרלונטיים, להודיה על אמינות הכלי, ולבקשה כי ישמשנו בתבונה ליצירת היפות בסיטואציות ארצנו.
על מנת לבצע את טקס עיד אלפלטר, ראשית יש להגיע למקום הטקס. בדרך יש לשמע את שיר החג: "המגדים אשר בטנא אין יפים מאלה וימים אשר כאלה הם כלם בזמר הזה". המקום יהיה מקום קדוש. איך יודעים שמקום הוא קדוש? מרגישים. בירח מלא המקום יהיה פסגה (כפה טופוגרפית). המקום סמוך לדרך - אין לנסע במיחד לצרך הטקס אלא סטיה שולית. את השמנים הישנים יש לנקז לתוך כלי. יש להסיר את הפלטרים הישנים. אם הירח בהתרוקנות, יש לברך את הברכה הבאה בעת זליגת השמן הישן (שאורכת לפחות חצי שעה):

שמן זה אשר נשא ביפי נדודנו יעיד בפניך כושר כי לא חטאנו בהסתמכות על הכלי בדרכנו, ומעמס היפי השחיר. ועם ברכתו שלוחה בקשתנו כי נוסיף לדעת לנתב את כלינו ליפי, וכי האמינות תמיד חסד. תודה על היפי הרב שיצרנו בכליך. תודה שהועילו בנשיאת היפי. אנא תן תקלות ברכבנו ויעידו בפניך עוד כי לא נחטא בהסתמכות על כלינו בדרכנו

(אפשר לנסח את זה יותר טוב, אבל על הברכה להכיל את כל האלמנטים הללו)
לאחר זליגת השמן יש לסגר את הפקקים ולהרכיב את הפלטרים החדשים, ולנסך את השמנים החדשים. אם הירח בהתמלאות יש לברך את הברכה הבאה בעת נסיכת השמנים:

ברוך אתה כושר כי כזך שמניך כן ישפע יפי נדודינו. נודה לך בנסך על יפי נדודינו שיצרנו בכליך. אנא תן תקלות ברכבנו, שנדע לא לחטא בהסתמכות על כלינו בדרכנו, שנדע בתבונה לנתב כלינו ליפי, כי אמינות כלינו רק בחסדך היא

(כנ"ל לגבי הנסוח, אם יתגבש נסוח טוב יותר אפרסמנו כהערה, חשובים כל האלמנטים מהם בנויה הברכה). 
אם הירח מלא יש לברך את הברכה הבאה לאחר נסך השמנים:

מנוענו סחרחר משיאים. בכל רגע צילינדר אחד מתפוצץ ופועם כלבנו פועם כמקצב צעדנו, כל צעד בדרך הוא שיא תכליתה הנכסף והגענו ללב הגשמת הברכה, אנא תן ברכבנו, כושר, תקלות, ונדע בלי ללכת בטל, פעם צעד לא בטוח פעם צעד כן
לאחר מלוי השמנים והרכבת הפלטרים, יש לשרף את השמן הישן שנקז (אלא אם יש לו שמוש אחר, שהוא עדיף כמבן). אין להקים מדורה חדשה לצרך הענין, אלא להשתמש בשרידי מדורה קימת, או לפחות להכין תה או כנאפה או משהו על המדורה, או נניח אם ממש קר אז מתחממים וזה.

הערות:
עיד אל-פלטר אינו מהוה תחליף לטפול עשרת אלפים, יש לבדק את הברקסים במוס"ך מרשה. 
כושר אתי! בזמן כתבי את הטיוטה לרשומה הזאת הייתי אמור לנסע מהר אחד בין ירכא לגתה לכנרת. לא רציתי לנסע (זה מאד נדיר שאני קובע תכניות ומתחרט) אבל אינני מבריזן ולכן סדרתי והנעתי כדי לנסע, וכושר נתן בונדורתי תקלה נהדרת: מחליף האורות נשרף, ולכן לא נתן היה לנסע בלילה... 



תני למחשבותיך ללטף את כל גופך. מסחררת מן הרגע יאצרו עיניך את שלות הים המרצד. אז ריח שקיעה יצית בזרועותיך את חבוק הרגע בהבזק מצלמתך. כי את כל יפיך אצרתי בקנכיה שנשברה מזמן ולכן לעולם לא אוכל לדלותו



-מסירות אמי
-הגות מיקי וישומה
-תה חם באהל עבדאללה
-גמלים רועים בשדות אחוזם
-בקעת בית נטופה (מהררית)
-אהבתי שנעורה
-הדיון על צמח בר בפורום נתוח ופרשנות שירה
-נבואה (למשל, שוטי)
-עננים אפרים ומשבים קרירים בסוף אב
-שקיעה בהירה מעל נחל בית העמק
-פטל בבניאס
-לגלות רבוע ניר טואלט ועליו כתוב בקטן מאד "מתי יהיו רמונים ואבוקדו"
-שכחתי לברך "שהחינו" כי הרמון היה חמוץ
-גם סוברו סטישן 89 כסוף טוב כרכב שפוצים


16 תגובות 

אלן ליקושש23/08/2004 | 10:16
ברוך אתה ה` אלוהים שהחיינו והיגיענו וקיימנו לזמן הזה. אמן.

עיניך פקוחות. והלב מתחיל להראות סימני פריצות אמיתית. אני שמחה מאוד בשבילך ובשביל שאתה יודע להגיד את היופי שבכל מה שיש כל כך יפה. זהו תהליך אינסופי של התפתחות. איני מגיבה כיון שאין שאלות ואין תוספות. רק חיוך ואהבה.

הוספת תגובה להודעה
את כן, אפלו הגר אמרה פעם.. אני יונתן23/08/2004 | 11:12
ולעניננו:
המניאק אומר:

על קבים אליך שירי מדדים
הה! יפה עד בושה את!
לבוש לתפארת אצא מדעתי
אל אורך הבוקע בשער!

כי חומה לי חגיך בקצות משעולי
כי אימה לי שמשך הקבועה לבלי שקֹע
כי אני מתחנן שתהיי שלי
רק למען אוכל אותך לשכח

וכן הלאה.
הוא אומר לבוש לתפארת (לא בתפארת) כלומר לכוון התפארת. לאחר מכן הוא מבצע את הסחת הדעת בכוון ההפוך: לא מסיח את הדעת אשר בינו לבין... (?) אלא יוצא ממנה בעצמו. כשהוא יוצא, כצפוי, הוא נחשף לאורה הבוקע, זה ברור, אבל מה הוא השער?
כל הסמלים הללו טעוני הסבר, ולך המבנה נהיר יותר.

מבחינה משפטית עלי להוסיף: "מבלי לגרע", כלומר כל פרשנות שתנתן כאן לשיר אינה באה על חשבון פרושיו כשיר אהבה, שיר ארספואטי וכן הלאה. עם זאת, הגריעה עצמה היא מיסודות תהליך הבריאה, לכן זה מבלבל מאד
הוספת תגובה להודעה
תקון: הה, קראי לי! יפה עד בושה את! אני יונתן23/08/2004 | 11:14
הוספת תגובה להודעה
לתפארת ליקושש23/08/2004 | 18:39
וואי וואי זו משימה קשה. אני גם אחשוב עליה הלאה. בינתיים אני חולקת אתך מה שעלה לי בראש מרגע שהסבת את תשוממת ליבי לבית זה בשיר. איני בטוחה במאת האחוזים שמה שאני אומרת זה נכון (אבל לעולם לא אוכל להיות בטוחה גם ככה) נאמר כי בעלייה בעץ החיים ממלכות (עולם החומר) לכתר (עולם האינסוף) המקום בו הגוף פושט מלבושיו ומתכסה במלבושי אור, (במקום בשר ודם זאת אומרת..) הוא ספירת תפארת. זהו השער מזעיר אנפין ומעלה. תפארת בגוף האדם מתייחסת לבטן העליונה, המקום שהסינים קוראים "מקלעת השמש". עיניין האור והסינוור חוזר ולכן מחזק את האסוסיאציה שעלתה בי. אוי ואבוי לירושלים שבתוכי (הרי זה אותו המקום).
תמיד יש סוג של היסוס בשער (במעברים העומק הוא הגדול ביותר).
מה הגר אמרה שאני מגיבה? את זה כבר לא הבנתי.
!חיוך! !חיבוק!
הוספת תגובה להודעה
תוספות ליקושש24/08/2004 | 09:56
מתוך שהוא פושט את מלבושו- את עורו- הוא מבין את מלבושו- ופתע מתגעגע לגילוי האור שבחומר:

כיולדה אפעה
אשם אשאף יחד
(ישעהיו מב, יד)
הגשמת עבורי גוף
להכיל אהבתך המכווצת:
מח עשוי חבלי טבור מקופלים.
בגעגועי אני פושטת עור שלך מגרצי
בפרק עיני, חוטפת שאיפה, באחת - -

מחוץ לאצבעות רגליי
היכן שהגלם מצוי, שוב
מדגדגות שאריות הבשר מדאגה
ואני חייבת לחזור ולשיר.

מדוע? כיון שהישנו מובע דרך זה שאיננו- וההיפך- (דאו דה צ`ינג, לאו טסה פרק ראשון- שר את זה יפה מאד) רישום טוב הוא רישום שבו האומן מבטא כיצד הרקע של האובייקט הוא היוצר את האובייקט- את צורתו ואת האור הנגלה בתוכו. במעבר, בשער, אין יש ואין אין, זאת אומרת שההגדרות מתערפלות, כמו קנבס שצבוע כולו אפור אחיד. אינך אור ואינך בשר, אך מתוך שאתה ערום אתה מבין את הלבוש. רק בשער יש אפשרות הבנה של שניהם בבת אחת. מרגע שעברת את המפתן אתה ישות מסוג מסוים עם מלבוש מסוים ואתה שוכח כמעט לגמרי את התובנות של המעבר. המעבר הוא גן עדן מסוג אחד- אך גם גיהנום. כף הקלע (אני לא בטוחה שבאמת כך כותבים את זה) גם היא שער בעצם. מכאן אומר המניאק:

כי אני מתחנן שתהיי שלי
רק למען אוכל אותך לשכח



הוספת תגובה להודעה
דוקא את זה הבנתי אני יונתן24/08/2004 | 12:55
כמו שאמרה המניאקית "במעברים העמק הוא הגדול ביותר", אחרי המעבר האוביקט הוא כבר חלק מהרקע, ואפלו הציור עצמו כבר רקע לאור שעוד בוקע מהיד עוד לפני שהספיקה לנקות את המכחל כי דרור שפך בטעות את השמן
אבל עלי להבין את המבנה ואת הכוונים בין ה"תפארת" ה"דעת" ה"אור" ה"שער" והיא.
המניאק מארגן אותם בצורה חדשה, ועל מנת להבינה עלי להבין את הצורה המקורית, הקלאסית.
הוספת תגובה להודעה
כן הגר אמרה לא פעם שאת מגניבה אני יונתן24/08/2004 | 13:01
בהדגשה והארכת ה"בה", המביעה הערכה עמֻקה וכן התלוצצות קלה על בחירתה במלה זאת, המיטיבה לתאך רק בתוספת לצון קל מן הקל:)
הוספת תגובה להודעה
אז הגנבתי נו"ן למלה! אז מה! אני יונתן24/08/2004 | 13:04
הוספת תגובה להודעה
אוקיי עכשיו אני מוכנה ליקושש24/08/2004 | 16:45
טוב בסדר עכשיו אני יותר מבינה מה רצית ממני.
אי אפשר להעלות לכאן תמונה של 10 ספירות.
אומר לך כך, ואם לא יספיק, אז נפגש כי נפגש בכל מקרה אני חייבת לעצמי טיול ארוך מאוד אתך על כל הטיולים שדחיתי (אם תרצה בכך כמובן)

הספירה הנמוכה ביותר מלכות, ממנה בקו יש עולה ספירת יסוד, וממנה בקו יש ספירת תפארת. שלשת הספירות הללו עוקבות אחת את השנייה מאונך, והמרחק ביניהן שווה. במרחק כפול מזה, במאונך, נמצאת ספירת דעת. ומעליה בדיוק ספירת כתר שהיא הספירה העליונה ביותר.

דמיין משולש שווה צלעות שספירת כתר בראשו ומשני צידי בסיסו שתי ספירות. מימין חכמה משמאל בינה.

מתחת לספירת בינה בקו ישר מאונך ספירות: גבורה ונצח
מתחת לספירת חכמה שתי ספירות: חסד והוד.

(את התרשים הבסיסי אתה בודאי מכיר)

ספירת דעת איננה ספירה אמיתית. היא השתקפות של הכתר. ניתן ללמוד ממנה על האמת אך היא איננה האמת (כמו השתקפות הירח על המים) כבר אמרתי לך כל זאת. עכשיו נראה מה הוא עושה.

יש דרכים שונות ומשונות לעלות במעלה סולם עץ החיים. הדרכים המקובלות ביותר הן בזיגזג דרך כל הספירות, כמו ברק העולה מעלה אל הכתר. העליה היא בברק מימין לשמאל (אם אני לאטועה.) זאת אומרת מלכות יסוד נצח הוד תפארת גבורה חסד בינה חכמה כתר. והירידה היא בצורה ספיראלית משמאל לימין.

נראה שהוא בחר ללכת דוך באמצע, זאת אומרת רק בספירות המרכזיות, ושנקודת המוצא שלו היא דעת. כמו רובינו זוהי נקודת המוצא של התודעה האנשית המותנית. מתוך דעת הוא יורד לתפארת, כך נראה. מתוך תפארת ניתן להגיע אל האור. מתוך דעת לא ניתן להגיע אל האור. עליו לצאת מדעתו על מנת להתחבר ולראות את אורה.

יש פה גם עניין של אור ישיר, אור עקיף וכוח התנגדות.
למה אני מתכוונת. יש את ההתקדמות הרוחנית בפרשנותה המיסטית וזו עליה פיסית בסולם עשר הספירות באמצעות פעולות כגון כישוף, או דמיון מודרך. אלו הן לדעתי גישות טיפונת נאיביות וההבנה של השכינה בהן היא מוטעית לכן. יש את התפתחות עשר הספירות בתוך הרצון שלנו לקבל.
אנו מעוניינים באור ואנו עושים םעולות על מנת להשיג את האור. אך כשאנו מקבלים את האור שרצינו, ללא מסך, אנו נשרפים- כמו היתושים על המנורה. על מנת שנוכל להכיל את האור בתוכנו עלינו ליצר בתוכנו מה שנקרא אור עקיף. על ידי יצירת כח התנגדות לאור ישיר, אם על ידי נתינה- ובכך הכפלת האור, ואם על ידי דחייה- הכפלה פנימית של האור, אנו יוצרים בתוכנו כלים ריקים שיכולו לקבל את האור העקיף. כלים מיוצרים בארבע בחינות: בחינתהשרש, המיוחזת לספירת כתר, בחינה שניה המיחסת לחכמה
בחינה שלישית המיוחסת לבינה, ובחינה רביעית המיוחסת לזעיר אנפין (כל שאר הספירות ביחד) (תלמוד עשר ספירות של האשל"ג כרך ראשון פרק שלישי).בהתפתחות הפנימית של הרצון לקבל לעצמו אנו מקבלים אור מן הכתר, אך כדי להופכו לאור עקיף, עלינו לדחוף אותה חזרה עד רמת השרש.האור יורד: שרש שניה שלישית רביעית ואנו דוחפים רביעית שלישית שניה שורש. לאחר הדחיפה החוצה, נוצר אפקט של מראה, זאת אומרת החזרנו את האור באותה זווית שקיבלנו אותו, ולכן האור יכול להשתקף בתוכנו כמו במראה. המראה הזו- היא הדעת, על פי הבנתי.

אין אפשרות לשכחה של האור, זהו משהו שרציתי לומר. אפילו כשאנו נשרפים והופכים לכלים אכולים ללא רוצון כלל, יש בנו עדיין התרשמות של האור, הנקראת רשימו- וכל דבר פעוט יכול לעורר אותה. לכן השכחה כפי שהמניאק מייחל לה איננה כל כך אפשרית. אלא אם כן מדובר על שכחה אחרת, והיא, שכאשר הכלי נמצא במצב רדום- זאת אומרת אינו רוצה לקבל לעצמו (נקרא כלים דעיגולים) הוא כמו שכח עצמו ושכח בשביל מה קיים.
מצב זה קורה בדרך כלל אחרי קבלת אור ישיר, והיטגנות פנימית. אנו רודפים אחרי האור אך כיוון שאיננו יודעים כיצד לקבל אותו אנו בעצם גורמים לאיבודו ולאיבודינו.

כל הזמן אני אומרת דברים ולא נותנת יותר מדי תשובות קונקרטיות. אני חושבת שאגש לספרות ,אראה מהו שער, ואחזור אליך שוב.. הכל טוב בכל זאת.

ליקוש
הוספת תגובה להודעה
נפלא! אני יונתן24/08/2004 | 17:31
קדם כל תודה רבה על ההסברים!
לדעתי השכחה היא אמנם בלתי אפשרית אך לא מהטעמים השצגת: היא איננה האור, אמנם היא מקורו (אורך הבוקע), אך אין היא סכומו, כמו שמעין אינו מימיו. כלומר - אם היא תהיה שלו, האור יגיע מתוכו, וכאן הטעות הכפולה שלו -
ראשית, הוא לא ישכח כיון שכל הזמן יגיע אור חדש ממנה, גם אם בתוכו.
שנית, היא לא יכולה להיות שלו, כי בכל מקרה הוא לא יכיל אותה, גם אם הסתכלותו עליה תהיה פנימה.
"הרע במעוטו" - הוא לפחות מודה באי יכלתו להכילה ולשכחה - "אם נשבעתי לרחוב ואטיל על תפו את לחשך הימי את תנומת עולליך, הן ידעתי: לשוא! את נושמת! את פה! את בעמק חיי המתים אליך!"

ועכשו אסבך אתך עוד יותר:

מה המחיר לחיי שחצו בגליך
שחרדו לקולך, מה לומר, מה לתת
לתוגה הפראית הרוצה רק אליך
המושטת כפות לברזל הלוהט?!

פה רשרוש מבהל מפנה אל פנה
ותעית אצבעות על דלתות ובריחן,
פה אורזים, יפתי, את שרידי הבינה
כארז צוארונים ונירות לבריחה!

מה ענין הבינה?
או שהוא כבר עזב את הרבד הקבלי ואין כבר קשר משגי?

הה

אמרתי פעמים רבות ואחזֹר על כך שוב:
כרגע צלמתי את פרקי אבות מהספריה. כתוב שם "אמר מעט עשה הרבה." אני רוצה לטיל אתך. אינני רוצה לדבר על טיול (בכל מדיום). נא לכבד את בקשתי זאת
הוספת תגובה להודעה
יותר מאשמח לכבד את בקשתך הנהדרת. ליקושש24/08/2004 | 18:48
אני אגיד לך את האמת, לא נראה לי שהוא לא ישקול את הפרשנות הקבלית לאחר שהוא משתמש בה באופן כזה בבית הקוד שהצגת לי. זאת אומרת כשהוא משתמש ב"בינה" הוא חייב לדעת שזה אפילו מעצים את "תפארת", וכן להיפך, ולכן אני מאמינה שהוא כן נתן תשומת לב לרעיון הקבלי גם כאן.

אני אתחיל לדבר ונראה לאיפה זה לוקח אותנו. מתוך כתר מתפצל האור לשתי ספירות, חכמה ובינה. החכמה שהוא צד ימין- הצד הפעיל, היצור הגברי (הכחול), יאנג בפילוסופיה הסינית, + במחשבה המערבית, והבינה: הסביל, הקולט הנשי (האדום), יין או -.

הבינה היא חכמת הבניה. חכמת האישה היא חכמת הבניה מתוך שיש לה רחם, והיאיודעת לספק בעצם את החומרים הרגשיים לבניית בית. החכמה היא האנרגיה המופשטת יותר, שאין לה באמת אפשרות עשייה בעולם החומר. לכן חייב הגבר להיצמד לאישה על מנת להגיע אל האור, כיון שהיא המאזנת את האנרגיה המופשטת ונותנת לה תיעול למקום קונקרטי. כך בתיאוריה לפחות.

הבינה היא גם החכמה האינטואיטיבית, הידע מבטן של האמת.
החכמה מתייחסת יותר לחכמה אינטלקטואלית- פילוסופית.

אני תמיד מקשרת את החכמה האינטלקטואלית הפילוסופית אל ספירת דעת. וזאת למה? כיון ידיעה מבטן על מהות בניה ונתינה היא ידיעה חלקה וישרה, בעוד שהחשיבה האינטלקטואלית הפילוסופית, שי בה אפשרות להתעלות גדולה מאוד- יכולה בקלות, בעזרת התניות וגאווה, להפוך להיפך הגמור של החכמה. דרך החכמה אפשרות הנפילה לדעת היא כביכול גדולה יותר.

שתי אפשרויות שעולות בדעתי (:-) הן: הנסיון להגיע לכתר וליפול בדעת, במקום בו אין כבר חיבור לא לכאן ולא לכאן- לא לכתר ולא למלכות, שם הבינה גם היא נעלמת מעיניו. האדם המודע הנופל לדעת מודע גם לכך שהוא בדעת, והיציאה משם היא קשה ביותר. זה מתחבר עם החלק הראשון של הבית המדבר על הכמיהה לנגיעה מיידית- ללא מסך- באור ישר, למרות שרוצה לעצור עצמו כיוון שיודע שיכווה, עדין משתוקק הוא לשלוח את ידיו קדימה וכאן נעלמת בעצם הבינה- כי הבינה אינה יכולה למשוך אותנו אל מקום שפוגע בנו, בגלל הקשר שלה עם העולם הפיזי.

הדימויים שהוא משתמש לעומת זאת בבית הזה הם מענינים, וכאן בעצם אני נתקלת בקושי עם הפרשנות שנתתי. אני צריכה עוד לחשוב. בכלל בטח הגבתי מהר מדי מרוב התלהבות מזה שאתה הגבת מהר...

ראית איזה יופי?

אחזור אליך בקרוב. עם זמן ושעה ושער ובינה.
בתקווה

ליקוש
הוספת תגובה להודעה
נו, זה היה ברור אני יונתן24/08/2004 | 19:19
(שזה כן קשור)

אך מכיון שהספירות קשורות לחלקי הגוף, אצטט את המשך החלק הראשון בשיר, ואמנה את אברי הגוף המופיעים בכלו. (החלק השני, "את שומעת... ...ויובילו אותך אלי" לא קשור)

פה זכרך, כמצור, מתקרב ורוחק
מסתחרר, ומרפה וחלילה חוזר
את התו הקדמון, הצלול, הצוחק,
אשר לא לכילנו חליל החזה!

אם ירצה אלהים ונרד מתליה
ודמותך עד מחר מעינינו תרפה
אספר לך אולי מה קשה לי היה
עד הבקר את שמך רק ללמד בעל פה!

***

כפות
אצבעות
צואר (צוארונים)
חזה
ושוב צואר - התליה!
עינים (עינינו)

השאלה היא:
הראית איזה יפי? (שרעד ברוח סתו)

אך עדין איני יכול להגיד שזאת רוח סתו. עוד פחות מחדש היפי ירעד ברוח הסתו. עד אז.. המבנה שקבעתי לבלוג די מגביל, את יודעת? ומה אם אני רוצה לכתב על אלול, או על אהבה, אני חיב לגבש דעה הגותית בענין?
או אולי להגיב לעצמי על השירים?
זה די טפשי. בכל מקרה אלול צופן הרבה תהליכים שאנחנו צריכים לעבר. רוצה לכתב עליהם?

הוספת תגובה להודעה
אברי הגוף בטיפול ליקושש25/08/2004 | 11:41
זאת אומרת שיש לי בבית פתק קטן, ומחר אכתוב לך כל מיני דברים מעניינים על אצבעות ועיניים וצוואר וחזה.

אם אני רוצה לכתוב על אלול.
קודם כל ראוי לציין שזו יופי של התחכמות, ד"ר.

חוץ מזה, אלול שהוא חודש ארוך מאוד- כך נדמה לי תמיד. החום בו מתמשך ומתמשך- כנראה בגלל שאיפשהו מבינים שכבר רוח סתווית אמורה לנשוב, וכמו שאמרת אין מאמינים אבל כבר יש ריח של חורף.

אתמול הלכתי לשלשת העצים, הדובדבן התאנה והתות, והשקיתי אותם. ליטפתי את קצה הענף היחיד שפעם עוד גדלו ממנו ציציות של עלים אדמדמים מעט (והתות איך הוא היה חגיגי אז בתפרחת הירוקה שלו,זוכר?) והתפללתי וביקשתי שיבוא הגשם מהר. וביקשתי סליחה וסלחתי לעצמי על שלא היה בי הכח לטפח אותם כהבטחתי. בכיתי מעט והתרגזתי מעט על כך שבגלל השמש הקשה לא יכולתי לשבת עוד שני רגעים ולברך. ואז גם סלחתי לעצמי על כך שרגזתי סתם כך, ושנהיה לי רק עוד יותר חם מן הרוגז.
זה אלול.

ששלשום המטפל שלי אמר לי שהגוף שלי אינו מוכן לקבל יותר טפולים ממנו כיוון שנוצרה חסימה ספיציפית כנגדו (כנגד המטפל), וכשניסינו לפתר את הבעיה (הכתיב החסר הזה מדבק) ביחד, הפתרון היחיד שהגוף שלי הסכים לו היה שאכתב תפילה ואתפלל אותה עד שייפתח שער לבבי.

ששלשום, במנוחת הצהריים שלי, חשתי דקירה משונה בכף הרגל הימנית, בזרת, היכן בדיוק שעקרב עקץ אותי באחיהוד לפני ארבע שנים. הכאב היה תוסס כמו רעל העקרב של אותו היום.
באותו יום בערב אמי הודיעה לי כי הגיע מכתב מעורך דין על כך שלא שילמתי את פינויי באמבולנס ביום עקיצת העקרב.
זה אלול.

אלול -אולי אפשר באלול לשנות את נוסחת הבלוג. אולי כיוון שאלול בא ופתאום רוח מתחילה לנשוב מכיוון אחר, זה הזמן לבריאה חדשה. מילה הופכת לפעולה בקלות.

הרוח נושבת ממקום אחר. מביאה אתה השלמה עם אבידות ושינויים. מביאה עמה סגירת קצוות אחרונים של סיבובים פנימיים. ואנו נקבל את השינויים שיחולו בנו בברכה ובכבוד. ונשחרר את האחיזה מן העבר, הטוב יחד עם הרע יאספו לחבילה אחת, ויושמו בארגז התיעוד. לחזור אל האמצע, לאזן את המאזניים.

ניזהר מאוד משקר בחודש הזה. שמראה הדברים בו יכול לתעתע. ושקר שיוסיף על התעתוע יביא אותנו במהרה לתסכול גדול מאוד. זהו חודש של דין. והמרווח שבין העשייה ובין הגמול על העשייה הוא קטן מאד, לא כפי שאנו רגילים. זוהי הזדמנות מצויינת לראות איך התהליכים קורים, ללמוד על הסיבובים שפנימיים והחיצוניים שלנו. המהירות הזו מסחררת לפעמים ועלולה להיות קשה. נדאג כמה שנוכל להראות את האמת לעצמינו כפי שהיא ולא להאדירה להעצימה או להסתירה. זהו חודש הדורש המון ענווה. ענווה הרי נובעת מן היכולת להתבונן בדברים ממרחק, מגובה רב.
זה אלול.

החום הוא שקט והוא סטטי.
היפי לעולם אינו מפסיק. איזה יופי.

הוספת תגובה להודעה
לשנות את נסחאת הבלוג? אני יונתן25/08/2004 | 15:53
לשנות את נסחאת היונתן! הכאב הוא יצר הרס - כמו כל חמר נקוי, הוא יכול להיות רעל, אבל אם משתמשים בו נכון - הוא פסגת היצירה
פעם ראשונה בחיי בחרתי להשתמש בו כך, החלטתי במקום להרס את עצמי, להרס את כל הזבל שתקוע לי בראש ובלב, וזה המון, זה הרב:), מזלי שעצמת הכאב מספיקה..
אבל אני לא מבין איך ידעת: אני נגשתי למחשב במטרה לפתח רשומה חדשה ששמה "בקרוב כל זה יגמר", ותכנה תמצית שנויי..
אני עיף, הלילה לא עצמתי עין, לבי הלם בחזקה, מחי טחן במרץ, ידעתי שיש משהו שאני אמור להבין, ולא ארדם עד שאבינו.. והיום, הבנתי - "בקרוב כל זה יגמר"
על אף עיפותי איני מבטיח לא לכתב את הרשומה הזאת.
וגם, אני לא מבין איך ידעת - בדיוק אתמל בערב חשבתי על ה"כרטיס האישי" בתפוז. יש שם קטגוריה: "קצת על עצמי". הטריד אותי שאני יכול לכתב הרבה על עצמי (כאן, בבלוג) אבל מה אני יכול לכתב קצת על עצמי? אחרי מחשבות מרבות הבנתי. (התשובה בכרטיס כמבן)

אז להתראות ברשומה הבאה, אינני מכיר את עצמי, אני מקוה להכיר את עצמי שם. ומקוה שיהיה לי אמץ לחשף. מקסימום לא אלחץ על "פרסום"...

הוספת תגובה להודעה
אתה קסם מהלך ליקושש25/08/2004 | 16:38
:-)

אל תדאג כך או כך תשאר חשופית.

בהצלחה.
הוספת תגובה להודעה
אני לא מאמין שעשיתי את זה אני יונתן25/08/2004 | 17:16
ונראה לי שעכשו באמת אלך לי לישן, את התוספות אכתב כשאהיה קצת יותר ערני
או, שאחכה בקצר רוח לראות את תגובתך לרשומה ההיא...