כ"ה תמוז התשס"ד
א. יום ליום יביע אמר
ראשית התודעתי לפסוידוקוהרנטיות במכון מופת, שם המרצה הסב את תשומת לבי לכך שהמחשבה איננה רציפה, אלא מכילה מנגנון המדמה קוהרנטיות... עוד באתו ערב בלכתי בגן מניה הבנתי שהמנגנון הזה אינו אלא תחושת הקוהרנטיות עצמה, וצורת המחשבה משקפת (דו כוונית) את צורת העולם - הלא הוא פסוידוקוהרנטי. הייתי אז בכתה ה`. מאז השתפרתי בנסיונותי להדמות לעולם, והתפעלתי לגלות עד כמה דיספסוידוקוהרנטיים חיי הונדורה - טרם הספקתי לנקות את הרצפה מעסיס הזיתים הסגל מהמסיק בנחל אל-על, וכבר אני מוביל ארגזי ספרים ממבוא חמה לאוניברסיטת חיפה. והדיספסוידוקוהרנטיות נדדה מארגזי הספרים אל הארץ: מאיפה אספתי ספרים? נהלל, גשר הזיו, משמר העמק, מלכיה, ידידיה, יפעת, בית העמק, גונן, מעין צבי, עין השופט, עמיעד, סאסא, דליה, יראון, גבת, גבעת עז, תובל, הסוללים ועוד. וכשכל הספרים נאספו והצגו ליריד - עלתה הדיספסוידוקוהרנטיות במלא הדרה כמו שאומרים - השאלה הנשאלת ביותר ביריד היתה: "לפי מה מסֻדרים הספרים?" ההנחה שביסוד השאלה היא שהספרים מסדרים לפי משהו. המוכרים והמוכרות ביריד התאמצו למצא תשובה מתחכמת ועם זאת ברורה, שתעמיד את הלקוח על טעותו היסודית ועם זאת לא תגרור שאלות נוספות. רק יקי אמר "כמו החיים". לא לשוא "שלחתי" אתו ללמד פלוסופיה. הספרים היו מסדרים כמו החיים ולכן כל-כך אהבתי את היריד. קראתי דף מכאן, דף מכאן, שיר מפה, משפט משם, ורק כך יכול הייתי להתודע לתאור הטל הנפלא: בא לילה עד נפש
א. יום ליום יביע אמר
ראשית התודעתי לפסוידוקוהרנטיות במכון מופת, שם המרצה הסב את תשומת לבי לכך שהמחשבה איננה רציפה, אלא מכילה מנגנון המדמה קוהרנטיות... עוד באתו ערב בלכתי בגן מניה הבנתי שהמנגנון הזה אינו אלא תחושת הקוהרנטיות עצמה, וצורת המחשבה משקפת (דו כוונית) את צורת העולם - הלא הוא פסוידוקוהרנטי. הייתי אז בכתה ה`. מאז השתפרתי בנסיונותי להדמות לעולם, והתפעלתי לגלות עד כמה דיספסוידוקוהרנטיים חיי הונדורה - טרם הספקתי לנקות את הרצפה מעסיס הזיתים הסגל מהמסיק בנחל אל-על, וכבר אני מוביל ארגזי ספרים ממבוא חמה לאוניברסיטת חיפה. והדיספסוידוקוהרנטיות נדדה מארגזי הספרים אל הארץ: מאיפה אספתי ספרים? נהלל, גשר הזיו, משמר העמק, מלכיה, ידידיה, יפעת, בית העמק, גונן, מעין צבי, עין השופט, עמיעד, סאסא, דליה, יראון, גבת, גבעת עז, תובל, הסוללים ועוד. וכשכל הספרים נאספו והצגו ליריד - עלתה הדיספסוידוקוהרנטיות במלא הדרה כמו שאומרים - השאלה הנשאלת ביותר ביריד היתה: "לפי מה מסֻדרים הספרים?" ההנחה שביסוד השאלה היא שהספרים מסדרים לפי משהו. המוכרים והמוכרות ביריד התאמצו למצא תשובה מתחכמת ועם זאת ברורה, שתעמיד את הלקוח על טעותו היסודית ועם זאת לא תגרור שאלות נוספות. רק יקי אמר "כמו החיים". לא לשוא "שלחתי" אתו ללמד פלוסופיה. הספרים היו מסדרים כמו החיים ולכן כל-כך אהבתי את היריד. קראתי דף מכאן, דף מכאן, שיר מפה, משפט משם, ורק כך יכול הייתי להתודע לתאור הטל הנפלא: בא לילה עד נפש
ב. דיספסוידוקוהרנטיות אצל אלתרמן ויואל הופמן ורמז לנבואת נחמה
כששמעתי שהזפינג הוא ממאפיני הפוסטמודרניזם, התלהבתי כל-כך, שחשבתי שאני פוסטמודרניסט. אלא שהפוסטמודרניזם מבין את הזפינג כחסר-משמעות לדבר עצמו, הכל נתן להחלפה, ולכן לא משנה מה רואים בטלויזיה. למרות שגדלתי כמעט בלי טלויזיה (וכשהגיעו הכבלים - כבר בכלל בלי) הבנתי (והערצתי) את הזפזופ, שכן הוא נראה לי תאור שלעולם, בו דברים קורים מגונים ללא כל קשר, בעוד כל קשר הוא פרי המחשבה, שהיא עוד יותר מהעולם עוברת מנושא לנושא וממקום למקום. עד כדי כך התרשמתי מהזפזופ (טרם הכרתי את האינטרנט) עד שרציתי שכמהו תראין יצירותי. בשעורו הסביר יואל הופמן בהתרגשות רבה כי בכתה בה מורה מקריאה את בעיר ההריגה של ביאליק וילד מצביע ואומר שהוא צריך להשתין - לא נפסקת השירה. ספור זן שכזה לא תמצאו בספריו (הספרותיים) אלא את ישום התורה הנ"ל (או הרצאת הדברים בספר יוסף, עליה אדבר בנפרד). בספריו הוא עובר מנושא לנושא ומתחום לתחום בתוך כל פסקה, ובכך מדגיש את חשיבות הדברים כפי שהם (ולא את הספורים שאנו מקוים למצא בהם). אין זו סתם טכניקה להזרה, שכן ברב המקרים הוא לא משתמש בהזרות, וכשכן - אד הוק. אין עלילות, יש התרחשיות. ההתרחשיות לא מונעות מהקורא להרכיב מהן עלילה, אך לכל התרחשות והתרחשות אפי שונה וגשה שונה מהטקסט. בספרים מגון נושאים, ארועים ודמיות, המרכיבים עולם אך מרכיבים אתו כאסף פרטים רבים ומגונים ולא כציר קוהרנטי דמיוני, כלומר - הספרים משקפים היטב את העולם. אצל אלתרמן הדיספסוידוקוהרנטיות יותר מרכבת. מלבד דגמאות לתפיסת הדיספסוידוקוהרנטיות אצל אלתרמן, כגון באפי הקטלוגי שלשיר התוצרת, או בערבוב הסמלים האפיני לכוכבים בחוץ: "הה, ארצי, מי עיניו להישיר בך יכול, את שמות ודברים כברק מערטלת" או "צידה להביא לאחי הגדולים: לאור ולרחב בשדות אבינו" או "הסוף והלב והסתו", ישנה גם המחשת הדיספסוידוקוהרנטיות. ההמחשה נעשית באפן די דומה לשטתו הנהדרת שלס. יזהר. יזהר בונה רצף דמוי אסוציאטיבי שבו נכנסים כל תחומי החיים לחשיבה במעין דבור משלב על ענין אחד כביכול. נניח - דמות מסתכלת על עץ, וחושב באמצעותו על כל תחומי החיים באפן רציף, כשהדובר בגוף שלשי מדבר מתוך מחשבות הדמות. רק לעתים נדירות נמצא שגם התחומים מתערבבים זה בזה בתוך הטקסט, דגמא נהדרת לכך בספור אצל הים. אצל אלתרמן, התחומים מערבבים זה בזה לארך כל הטקסט. דגמא טובה לכך היא השיר ליל חניה, כלו, אשר לכל ארכו הוא מדבר על ליל חניה במלחמה, על זמר, ועל השיר עצמו, באתן מלים ממש, ולא בזה אחר זה. "על אהבה הוא מדבר, בה הוא פותח, ועל חובה וקרב ועל הכל בכל"
כששמעתי שהזפינג הוא ממאפיני הפוסטמודרניזם, התלהבתי כל-כך, שחשבתי שאני פוסטמודרניסט. אלא שהפוסטמודרניזם מבין את הזפינג כחסר-משמעות לדבר עצמו, הכל נתן להחלפה, ולכן לא משנה מה רואים בטלויזיה. למרות שגדלתי כמעט בלי טלויזיה (וכשהגיעו הכבלים - כבר בכלל בלי) הבנתי (והערצתי) את הזפזופ, שכן הוא נראה לי תאור שלעולם, בו דברים קורים מגונים ללא כל קשר, בעוד כל קשר הוא פרי המחשבה, שהיא עוד יותר מהעולם עוברת מנושא לנושא וממקום למקום. עד כדי כך התרשמתי מהזפזופ (טרם הכרתי את האינטרנט) עד שרציתי שכמהו תראין יצירותי. בשעורו הסביר יואל הופמן בהתרגשות רבה כי בכתה בה מורה מקריאה את בעיר ההריגה של ביאליק וילד מצביע ואומר שהוא צריך להשתין - לא נפסקת השירה. ספור זן שכזה לא תמצאו בספריו (הספרותיים) אלא את ישום התורה הנ"ל (או הרצאת הדברים בספר יוסף, עליה אדבר בנפרד). בספריו הוא עובר מנושא לנושא ומתחום לתחום בתוך כל פסקה, ובכך מדגיש את חשיבות הדברים כפי שהם (ולא את הספורים שאנו מקוים למצא בהם). אין זו סתם טכניקה להזרה, שכן ברב המקרים הוא לא משתמש בהזרות, וכשכן - אד הוק. אין עלילות, יש התרחשיות. ההתרחשיות לא מונעות מהקורא להרכיב מהן עלילה, אך לכל התרחשות והתרחשות אפי שונה וגשה שונה מהטקסט. בספרים מגון נושאים, ארועים ודמיות, המרכיבים עולם אך מרכיבים אתו כאסף פרטים רבים ומגונים ולא כציר קוהרנטי דמיוני, כלומר - הספרים משקפים היטב את העולם. אצל אלתרמן הדיספסוידוקוהרנטיות יותר מרכבת. מלבד דגמאות לתפיסת הדיספסוידוקוהרנטיות אצל אלתרמן, כגון באפי הקטלוגי שלשיר התוצרת, או בערבוב הסמלים האפיני לכוכבים בחוץ: "הה, ארצי, מי עיניו להישיר בך יכול, את שמות ודברים כברק מערטלת" או "צידה להביא לאחי הגדולים: לאור ולרחב בשדות אבינו" או "הסוף והלב והסתו", ישנה גם המחשת הדיספסוידוקוהרנטיות. ההמחשה נעשית באפן די דומה לשטתו הנהדרת שלס. יזהר. יזהר בונה רצף דמוי אסוציאטיבי שבו נכנסים כל תחומי החיים לחשיבה במעין דבור משלב על ענין אחד כביכול. נניח - דמות מסתכלת על עץ, וחושב באמצעותו על כל תחומי החיים באפן רציף, כשהדובר בגוף שלשי מדבר מתוך מחשבות הדמות. רק לעתים נדירות נמצא שגם התחומים מתערבבים זה בזה בתוך הטקסט, דגמא נהדרת לכך בספור אצל הים. אצל אלתרמן, התחומים מערבבים זה בזה לארך כל הטקסט. דגמא טובה לכך היא השיר ליל חניה, כלו, אשר לכל ארכו הוא מדבר על ליל חניה במלחמה, על זמר, ועל השיר עצמו, באתן מלים ממש, ולא בזה אחר זה. "על אהבה הוא מדבר, בה הוא פותח, ועל חובה וקרב ועל הכל בכל"
הערות:
א. ברשומה חסרות דגמאות. אני מקוה לערך אתה בקרוב ולהוסיף דגמאות.
ב. בהקלידי את השאלה "לפי מה הספרים מסדרים?" הקלדתי בטעות "לפי מה מסדרים החיים?". יתכן שטעות זאת משקפת את השאלה שלקוחות היו רוצים לשאל, ויתכן שהיא משקפת דברים אחרים..
א. ברשומה חסרות דגמאות. אני מקוה לערך אתה בקרוב ולהוסיף דגמאות.
ב. בהקלידי את השאלה "לפי מה הספרים מסדרים?" הקלדתי בטעות "לפי מה מסדרים החיים?". יתכן שטעות זאת משקפת את השאלה שלקוחות היו רוצים לשאל, ויתכן שהיא משקפת דברים אחרים..
את כל שירי הקלדתי לך
ויאבדו בין רבוא חלונותיך
ומתי בחלונותיך
ירד גשם?
-צרבת בערוץ 24
-שיר ערש (היכל ועיר נדמו פתע) ולחנו
-מדוזה לבנה ליד שקמנה-השיר הזה/האחיות פיק
-טפול רפלקסולוגי במורן
-הבנת שרה שילה
-חטמית זיפנית בציור אורלי
-הים ממרפסת אמי
-החם המסמא
-קפסא לנקוז מי מזגן בבת-גלים עלתה על גדותיה
-אחות צביקה
-שיר ערש (היכל ועיר נדמו פתע) ולחנו
-מדוזה לבנה ליד שקמנה-השיר הזה/האחיות פיק
-טפול רפלקסולוגי במורן
-הבנת שרה שילה
-חטמית זיפנית בציור אורלי
-הים ממרפסת אמי
-החם המסמא
-קפסא לנקוז מי מזגן בבת-גלים עלתה על גדותיה
-אחות צביקה
שתי מחשבות על דיספסוידוקוהרנטיות
כ"ה תמוז התשס"ד
א. יום ליום יביע אמר
ראשית התודעתי לפסוידוקוהרנטיות במכון מופת, שם המרצה הסב את תשומת לבי לכך שהמחשבה איננה רציפה, אלא מכילה מנגנון המדמה קוהרנטיות... עוד באתו ערב בלכתי בגן מניה הבנתי שהמנגנון הזה אינו אלא תחושת הקוהרנטיות עצמה, וצורת המחשבה משקפת (דו כוונית) את צורת העולם - הלא הוא פסוידוקוהרנטי. הייתי אז בכתה ה`. מאז השתפרתי בנסיונותי להדמות לעולם, והתפעלתי לגלות עד כמה דיספסוידוקוהרנטיים חיי הונדורה - טרם הספקתי לנקות את הרצפה מעסיס הזיתים הסגל מהמסיק בנחל אל-על, וכבר אני מוביל ארגזי ספרים ממבוא חמה לאוניברסיטת חיפה. והדיספסוידוקוהרנטיות נדדה מארגזי הספרים אל הארץ: מאיפה אספתי ספרים? נהלל, גשר הזיו, משמר העמק, מלכיה, ידידיה, יפעת, בית העמק, גונן, מעין צבי, עין השופט, עמיעד, סאסא, דליה, יראון, גבת, גבעת עז, תובל, הסוללים ועוד. וכשכל הספרים נאספו והצגו ליריד - עלתה הדיספסוידוקוהרנטיות במלא הדרה כמו שאומרים - השאלה הנשאלת ביותר ביריד היתה: "לפי מה מסֻדרים הספרים?" ההנחה שביסוד השאלה היא שהספרים מסדרים לפי משהו. המוכרים והמוכרות ביריד התאמצו למצא תשובה מתחכמת ועם זאת ברורה, שתעמיד את הלקוח על טעותו היסודית ועם זאת לא תגרור שאלות נוספות. רק יקי אמר "כמו החיים". לא לשוא "שלחתי" אתו ללמד פלוסופיה. הספרים היו מסדרים כמו החיים ולכן כל-כך אהבתי את היריד. קראתי דף מכאן, דף מכאן, שיר מפה, משפט משם, ורק כך יכול הייתי להתודע לתאור הטל הנפלא: בא לילה עד נפש
א. יום ליום יביע אמר
ראשית התודעתי לפסוידוקוהרנטיות במכון מופת, שם המרצה הסב את תשומת לבי לכך שהמחשבה איננה רציפה, אלא מכילה מנגנון המדמה קוהרנטיות... עוד באתו ערב בלכתי בגן מניה הבנתי שהמנגנון הזה אינו אלא תחושת הקוהרנטיות עצמה, וצורת המחשבה משקפת (דו כוונית) את צורת העולם - הלא הוא פסוידוקוהרנטי. הייתי אז בכתה ה`. מאז השתפרתי בנסיונותי להדמות לעולם, והתפעלתי לגלות עד כמה דיספסוידוקוהרנטיים חיי הונדורה - טרם הספקתי לנקות את הרצפה מעסיס הזיתים הסגל מהמסיק בנחל אל-על, וכבר אני מוביל ארגזי ספרים ממבוא חמה לאוניברסיטת חיפה. והדיספסוידוקוהרנטיות נדדה מארגזי הספרים אל הארץ: מאיפה אספתי ספרים? נהלל, גשר הזיו, משמר העמק, מלכיה, ידידיה, יפעת, בית העמק, גונן, מעין צבי, עין השופט, עמיעד, סאסא, דליה, יראון, גבת, גבעת עז, תובל, הסוללים ועוד. וכשכל הספרים נאספו והצגו ליריד - עלתה הדיספסוידוקוהרנטיות במלא הדרה כמו שאומרים - השאלה הנשאלת ביותר ביריד היתה: "לפי מה מסֻדרים הספרים?" ההנחה שביסוד השאלה היא שהספרים מסדרים לפי משהו. המוכרים והמוכרות ביריד התאמצו למצא תשובה מתחכמת ועם זאת ברורה, שתעמיד את הלקוח על טעותו היסודית ועם זאת לא תגרור שאלות נוספות. רק יקי אמר "כמו החיים". לא לשוא "שלחתי" אתו ללמד פלוסופיה. הספרים היו מסדרים כמו החיים ולכן כל-כך אהבתי את היריד. קראתי דף מכאן, דף מכאן, שיר מפה, משפט משם, ורק כך יכול הייתי להתודע לתאור הטל הנפלא: בא לילה עד נפש
ב. דיספסוידוקוהרנטיות אצל אלתרמן ויואל הופמן ורמז לנבואת נחמה
כששמעתי שהזפינג הוא ממאפיני הפוסטמודרניזם, התלהבתי כל-כך, שחשבתי שאני פוסטמודרניסט. אלא שהפוסטמודרניזם מבין את הזפינג כחסר-משמעות לדבר עצמו, הכל נתן להחלפה, ולכן לא משנה מה רואים בטלויזיה. למרות שגדלתי כמעט בלי טלויזיה (וכשהגיעו הכבלים - כבר בכלל בלי) הבנתי (והערצתי) את הזפזופ, שכן הוא נראה לי תאור שלעולם, בו דברים קורים מגונים ללא כל קשר, בעוד כל קשר הוא פרי המחשבה, שהיא עוד יותר מהעולם עוברת מנושא לנושא וממקום למקום. עד כדי כך התרשמתי מהזפזופ (טרם הכרתי את האינטרנט) עד שרציתי שכמהו תראין יצירותי. בשעורו הסביר יואל הופמן בהתרגשות רבה כי בכתה בה מורה מקריאה את בעיר ההריגה של ביאליק וילד מצביע ואומר שהוא צריך להשתין - לא נפסקת השירה. ספור זן שכזה לא תמצאו בספריו (הספרותיים) אלא את ישום התורה הנ"ל (או הרצאת הדברים בספר יוסף, עליה אדבר בנפרד). בספריו הוא עובר מנושא לנושא ומתחום לתחום בתוך כל פסקה, ובכך מדגיש את חשיבות הדברים כפי שהם (ולא את הספורים שאנו מקוים למצא בהם). אין זו סתם טכניקה להזרה, שכן ברב המקרים הוא לא משתמש בהזרות, וכשכן - אד הוק. אין עלילות, יש התרחשיות. ההתרחשיות לא מונעות מהקורא להרכיב מהן עלילה, אך לכל התרחשות והתרחשות אפי שונה וגשה שונה מהטקסט. בספרים מגון נושאים, ארועים ודמיות, המרכיבים עולם אך מרכיבים אתו כאסף פרטים רבים ומגונים ולא כציר קוהרנטי דמיוני, כלומר - הספרים משקפים היטב את העולם. אצל אלתרמן הדיספסוידוקוהרנטיות יותר מרכבת. מלבד דגמאות לתפיסת הדיספסוידוקוהרנטיות אצל אלתרמן, כגון באפי הקטלוגי שלשיר התוצרת, או בערבוב הסמלים האפיני לכוכבים בחוץ: "הה, ארצי, מי עיניו להישיר בך יכול, את שמות ודברים כברק מערטלת" או "צידה להביא לאחי הגדולים: לאור ולרחב בשדות אבינו" או "הסוף והלב והסתו", ישנה גם המחשת הדיספסוידוקוהרנטיות. ההמחשה נעשית באפן די דומה לשטתו הנהדרת שלס. יזהר. יזהר בונה רצף דמוי אסוציאטיבי שבו נכנסים כל תחומי החיים לחשיבה במעין דבור משלב על ענין אחד כביכול. נניח - דמות מסתכלת על עץ, וחושב באמצעותו על כל תחומי החיים באפן רציף, כשהדובר בגוף שלשי מדבר מתוך מחשבות הדמות. רק לעתים נדירות נמצא שגם התחומים מתערבבים זה בזה בתוך הטקסט, דגמא נהדרת לכך בספור אצל הים. אצל אלתרמן, התחומים מערבבים זה בזה לארך כל הטקסט. דגמא טובה לכך היא השיר ליל חניה, כלו, אשר לכל ארכו הוא מדבר על ליל חניה במלחמה, על זמר, ועל השיר עצמו, באתן מלים ממש, ולא בזה אחר זה. "על אהבה הוא מדבר, בה הוא פותח, ועל חובה וקרב ועל הכל בכל"
כששמעתי שהזפינג הוא ממאפיני הפוסטמודרניזם, התלהבתי כל-כך, שחשבתי שאני פוסטמודרניסט. אלא שהפוסטמודרניזם מבין את הזפינג כחסר-משמעות לדבר עצמו, הכל נתן להחלפה, ולכן לא משנה מה רואים בטלויזיה. למרות שגדלתי כמעט בלי טלויזיה (וכשהגיעו הכבלים - כבר בכלל בלי) הבנתי (והערצתי) את הזפזופ, שכן הוא נראה לי תאור שלעולם, בו דברים קורים מגונים ללא כל קשר, בעוד כל קשר הוא פרי המחשבה, שהיא עוד יותר מהעולם עוברת מנושא לנושא וממקום למקום. עד כדי כך התרשמתי מהזפזופ (טרם הכרתי את האינטרנט) עד שרציתי שכמהו תראין יצירותי. בשעורו הסביר יואל הופמן בהתרגשות רבה כי בכתה בה מורה מקריאה את בעיר ההריגה של ביאליק וילד מצביע ואומר שהוא צריך להשתין - לא נפסקת השירה. ספור זן שכזה לא תמצאו בספריו (הספרותיים) אלא את ישום התורה הנ"ל (או הרצאת הדברים בספר יוסף, עליה אדבר בנפרד). בספריו הוא עובר מנושא לנושא ומתחום לתחום בתוך כל פסקה, ובכך מדגיש את חשיבות הדברים כפי שהם (ולא את הספורים שאנו מקוים למצא בהם). אין זו סתם טכניקה להזרה, שכן ברב המקרים הוא לא משתמש בהזרות, וכשכן - אד הוק. אין עלילות, יש התרחשיות. ההתרחשיות לא מונעות מהקורא להרכיב מהן עלילה, אך לכל התרחשות והתרחשות אפי שונה וגשה שונה מהטקסט. בספרים מגון נושאים, ארועים ודמיות, המרכיבים עולם אך מרכיבים אתו כאסף פרטים רבים ומגונים ולא כציר קוהרנטי דמיוני, כלומר - הספרים משקפים היטב את העולם. אצל אלתרמן הדיספסוידוקוהרנטיות יותר מרכבת. מלבד דגמאות לתפיסת הדיספסוידוקוהרנטיות אצל אלתרמן, כגון באפי הקטלוגי שלשיר התוצרת, או בערבוב הסמלים האפיני לכוכבים בחוץ: "הה, ארצי, מי עיניו להישיר בך יכול, את שמות ודברים כברק מערטלת" או "צידה להביא לאחי הגדולים: לאור ולרחב בשדות אבינו" או "הסוף והלב והסתו", ישנה גם המחשת הדיספסוידוקוהרנטיות. ההמחשה נעשית באפן די דומה לשטתו הנהדרת שלס. יזהר. יזהר בונה רצף דמוי אסוציאטיבי שבו נכנסים כל תחומי החיים לחשיבה במעין דבור משלב על ענין אחד כביכול. נניח - דמות מסתכלת על עץ, וחושב באמצעותו על כל תחומי החיים באפן רציף, כשהדובר בגוף שלשי מדבר מתוך מחשבות הדמות. רק לעתים נדירות נמצא שגם התחומים מתערבבים זה בזה בתוך הטקסט, דגמא נהדרת לכך בספור אצל הים. אצל אלתרמן, התחומים מערבבים זה בזה לארך כל הטקסט. דגמא טובה לכך היא השיר ליל חניה, כלו, אשר לכל ארכו הוא מדבר על ליל חניה במלחמה, על זמר, ועל השיר עצמו, באתן מלים ממש, ולא בזה אחר זה. "על אהבה הוא מדבר, בה הוא פותח, ועל חובה וקרב ועל הכל בכל"
הערות:
א. ברשומה חסרות דגמאות. אני מקוה לערך אתה בקרוב ולהוסיף דגמאות.
ב. בהקלידי את השאלה "לפי מה הספרים מסדרים?" הקלדתי בטעות "לפי מה מסדרים החיים?". יתכן שטעות זאת משקפת את השאלה שלקוחות היו רוצים לשאל, ויתכן שהיא משקפת דברים אחרים..
א. ברשומה חסרות דגמאות. אני מקוה לערך אתה בקרוב ולהוסיף דגמאות.
ב. בהקלידי את השאלה "לפי מה הספרים מסדרים?" הקלדתי בטעות "לפי מה מסדרים החיים?". יתכן שטעות זאת משקפת את השאלה שלקוחות היו רוצים לשאל, ויתכן שהיא משקפת דברים אחרים..
את כל שירי הקלדתי לך
ויאבדו בין רבוא חלונותיך
ומתי בחלונותיך
ירד גשם?
:-)) הלתי4 תגובות
וגם - כתיבתך החסרה - מדבקת...
וגם - אולי צריך לעשות לטקסט קצת הגהה למשל ב- ` וחושב על באמצעותו על כל תחומי ` ויש עוד.
תגידי, זה ברור שהכונה לאחוה בסמיכות ולא לאחות? אני לא חושב שלצביקה יש אחות בכלל
ובענין הפסוידוקוהרנטיות: אני חושב שאני משמש לך מראה - משום שאת נמצאת בתוך הדברים קשה לך לראות מעליהם, אבל אם את מסתכלת דרכי זה קל יותר, למשל במחברת "חבורים", צרוף הענינים הוא מאד דיספסוידוקוהרנטי
ראשית היא מסבירה כי סדר הספרים נקבע על פי התרחשות הענינים, וזאת בענין הנגישות - היא נותנת לשואל לגיטימציה לדמין את תהליך אסוף הספרים, אשר הוא היפה,
ושנית, הדמוי בין סדר הספרים לחיים מתאר את שניהם ולכן יפה בעצמו, וכמו כן מדגיש קוי יפי בשניהם וכך פועל בתחום היפי.