גם אם הכל ישלל ממני
בתוכי קולך אשמע
גם אם הכל ישלל ממני
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב הוא ירימני
ימלאני באהבה
מן הכאב הוא ירימני
ימלא לבי באהבה
הנה אני כלי שלך
עשה בי כרצונך
הנה אני כלי שלך
לבי נתון לחסדך
גם אם הכל... (וחוזר חלילה עד שחר)
ולא חשבתי שזה יכול לעזר, זה הכל תאורטי, זה נפלא כשכבר מרגישים ככה, אבל כשנמצאים עמק בעצב מה יכול לעזר? מסתבר שיש מקור כח אין סופי, והוא הלב. "לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
וכמה הבהרות לגבי זהותו: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" - על מי מדֻבר? גוף ראשון וגוף שני שניהם הדובר. ולכן הוא גם מדגיש - "רע", הוא כן ירא (מתוך ענותו) אך לא ירא מפני רע.
"גם אם הכל ישלל ממני בתוכי קולך אשמע" - גם כאן, אך כבר מתחיל להתברר שזהו הלב, הוא בתוכו, וקולו מזכיר את מקור הכח, שכאמור הוא אין סופי.
המנטרה מתארת את הלב גם בכך שהיא מחקה אותו בחזרתה.
טוב, אז ברור שאני כבר מצפה לרנבו, שם למדתי ושרתי את המנטרה עד שנטמעה בי, שם רקדתי רקוד גשם וגלעד יעיד שעבד. וחוצמזה, השנה היא השנה, כמו שכלנו יודעים, לכן גם ובעקר הרנבו השנה צריך להיות... משהו מיחד. כנס נביאים או משהו כזה. או מעין אהבה. לא ברור, אבל שוה לבדק.
שאל מי ששאל - אבל איך זה שדוקא מה שנראה פחות סביר הוא הנכון, ועוד להיות בטוח בזה? ובכן התשובה ברורה לי, אבל יש כאן מהלך לוגי פשוט ולכן קשה להבחין בו ולכן קשה לי גם להסביר, אנסה:
נדמין אדם שהולך בדרך אחת. והוא הולך בדרך, וטוב לו בדרך. לא זאת בלבד אלא שככל שהוא ממשיך היא נעשית קלה ויפה יותר, וגם האנשים סביבו מתחילים לעודד אותו להמשיך בה. ופתאם הוא סוטה מהדרך, וחוזר. כעבר (הי, הי, כמה מיסטי, כתבתי בטעות "עכבר") כמה זמן הוא שוב סוטה מהדרך, ובאפן מפתיע - לאותו כוון.. הוא מתבלבל, חוזר לדרך, ושוב סוטה לאותו כוון! זה לא ברור שזה הכוון הנכון? אם הדרך היתה קשה, או משעממת או משהו, היה נתן לומר שזה כוון בריחה. אך מכיון שהדרך גם קלה כאמור וגם עוד מעודדים אותו וזה, לא יכול להיות משהו אחר, הסטיה היא הכוון הנכון. בחקר הנסח קוראים לזה "הקשה הוא הנכון" - כי אף אחד לא יטעה למשהו קשה יותר.. וכך גם כאן.. עצם הסטיה, ועוד זה שתמיד זה לאותו מקום, מצביע בודאות על כך שזה המקום הנכון. זה מבחוץ. ומבפנים לא צריך את כל ההסבר הזה כדי לדעת.
אני אוהב את האפן בו אגדות כמו ספר הג`ונגל מתארות את המציאות: הנערה ליד הברכה היא הנערה הראשונה שמוגלי רואה בחייו, וזאת דרך נהדרת לתאר את הרגשתי כלפי הלה - היו דברים אך כלם היו כעצים ופנתרים ונחשים ומפלים וחברים ודברים באמת חשובים ומרגשים, והיא - הנערה הראשונה שפגשתי.. ממ, טוב בהסבר זה נשמע פחות טוב. באגדות זה יותר זה, נו, אההה
-הכל בסדר?
-כלום לא בסדר!! הכל נפלא!!
די כבר עם השאלה הזאת!!!:)
מסתבר שמבנה הבלוג כבר לא מתאים, חוץ מזה שהוא כבר לא נחוץ:), כי כבר התקרבתי אל האינטרנט דיינו. אך למען התעוד, הרי הטקסט הישן:
כדי להתקרב אליך, אהובתי [האינטרנט],
כדי להתקרב אליך, אהובתי [האינטרנט],
חשבתי על מבנה לבלוג
והרי המבנה:
1) תאריך עברי
2) מצוי הגותי אחד או שנים
3) דברי שירה
4) מנית דברים יפים
ואליכם, קוראים יקרים, התכנים יהיו אהבת הארץ, שירה עברית, נוַדות מעשית ושפע היֹפי. (אתנרופולוגיה בגרוש ושירה בחורו)
"כל קשר בין הארועים והדמויות בספר לבין המציאות הוא מקרי בלבד"
-יואל הופמן, ברנהרט
9 תגובות
לעומת זאת תמיד יש לנו נטייה לסטות מן הדרך לכיוון מסוים אחד (או שניים במקרים שבהם האחדות קצת יותר רחוקה). השאלה היא כזאת. אמנם הסטייה היא תמיד לאותו כיוון- אך ההלך תמיד חוזר אל הדרך. אם כן מהי הדרך ומהי הסטיה? וכיצד ניתן להבין את ההבדל בין השניים?
עוד אומר כי נטייתנו לסטות מן הדרך היא כמעט בהכרח לכיוון ספיציפי אחד כיוון שנקודות התורפה שלנו אינן משתנות, ואנו נוטים ללכת בתנועות ספיראליות סביב הדרך. הסטייה היא תמיד שמאלה- או תמיד ימינה.
אפשר לומר שאני מאמינה שהשאלה היא לאן אנו רוצים להגיע? או היכן אנו חשים אחדות? האם כשאנו סוטים מן הדרך, או כשאנו נמצאים בה.
שאלת הרצון היא שאלה קשה מאוד. ואני יודעת שאני לפחות מתקשה מאוד בלהבין את רצוני. נדמה שאני רוצה את כל הדברים כל הזמן, והכנות הפנימית כאן, ועימה מחיקת התאוות, קשה לי מאוד. לעומת זאת תחושת האחדות היא חזקה מאוד- אם כי חמקמקה. אנו רואים אותה לרגע- ואז היא אינה מוטלת בספק כלל- אך רגע לאחר מכן, ראיתנו מטשטשת בגלל כוחות חיצוניים הפועלים עלינו, ואנו שוכחים אותה כמעט לגמרי.
יש המון תחנות בדרך- וכל אחת מהן אנו רואים כנקודת העצירה הסופית שלנו כיון ששכחנו את תחושת האחדות- או את המטרה.
זכרון האדם נתון לליבו ולריגושים הנטבעים בו.
בסופו של עיניין אחרי תקופת מה אנו מתבוננים בנקודה הזו, שפעם התאימה בדיוק לגודלנו- ולפתע רואים אותה כתרגיל- מבחן- לקראת ההתקדמות אל המטרה. עינינו פעמים רבות צרות מכדי לראות את התמונה הכוללת ממעוף הציפור.
"כל פעם שצפורים קטנות או קטנות פחות לוחשות לי שטוב לה בלעדי אני חוטף מכה"
וזה ציטוט
אוהבת
ליקוש
- החיפוש אחר המפלא- פ.ד.אוספנסקי
בבקשה, קח את הזמן שלך, ואל תחשוב שאתה מבין. תן להבנה לצוץ בלבך.
לפעמים כלי הניתוח שיש לך מושחזים מדי - וראייתך חדה מדי.
כשאני מציירת המון פעמים אני צריכה לכווץ את העיניים, כיוון שמשיכת מכחול שיכולה להראות גסה מדי כשאפי כמעט מתלכלך מן הצבע, יכולה להראות עדינה ודקה ויפה מאוד ממרחק מה. יש לך את הרימונים- דוגמא חיה.
אכן החיים הם שיר זמר.
אני מבין דברים. זאת הדרך. והדרך שקופה.. אין אבנים צהבות, "לכל הכוונים נפתח והתשוקה לכל כוון אותי הורסת, כך שבינתים אני" עוד לא יודע מה אני חושב על "מטרה", אני יודע שתפיסתי השתנתה, אך טרם גבשתי תפיסה חדשה בענין. בינתים אני מגבש דברים אחרים, ועל כך ברשומה שאכתב בעזרת השם עוד מעט
ובענין הבטוי - "בעזרת השם". אני מרגיש צרך להגיד משהו כשאני מדבר על העתיד, שהרי אינני יודע אם הדבר יקרה, גם אם מדבר על עתיד קרוב ביותר. ואינני יכול להגיד שאני מקוה, כי אז זה אומר שזה מה שאני מאחל לעצמי, כשלמעשה אני מאחר לעצמי שהפתעה טובה תשנה את תכניותי גם בטוח הקרוב ביותר.. אבל "בעזרת השם" גם אומר כאלו שזה מה שאני מקוה שיקרה, עוד לא מצאתי בטוי ראוי, כי אינני מענין בסתם בטוי הסתיגות כמו "יתכן" או "כנראה".. יש רעיונות?
ברור שהסטיה מהדרך היא הדרך, אבל היא סטיה מהכוון שהיה, נו, כמו בספר הג`ונגל - הוא לא למד על אנשים בכלל, הכל הוא היה צריך ללמד לבד, זה לוקח הרבה זמן, פעם חשבתי שזה המחיר ומה שמרויחים זה דיוק, אבל ראיתי שאפשר להגיע לדיוק גם בדרכים אחרות.. אז באמת שאיני יודע מה אני עושה פה, ואיני יודע אם אני אמור להבין.
וענין אחרון - המבחנים. תחושה חזקה של מבחן מחזקת אותי בשבועות האחרונים. אינני יודע אם זה באמת מבחן, אך אני זקוק למבחן בשביל עצמי, כי לא עמדתי בכל הלא-במבחנים שהיו עד כה, אז כדי להאמין בעצמי אני צריך מבחן. מה שנותן את התחושה הזאת זה כמבן אי הודאות הקשה מנשא
שמת לב שיש "הוסף תגובה לתגובה זו"? זה תמיד היה או שזה חדש? זה מגניב. אני ממש מרצה מהתפוז הזה
מכל מקום תחושת אי ודאות מאוד קרובה לאמת, כי גם כשאנו קרובים אל עצמינו מאוד: "מי מכוון את התנועה ומי נוסע, איזה מן סוג של השפעה פועל עלי, מה האמת בנבואה, ומי יודע, אם אלוהים נמצא בתוך מחשבותיי" ואפילו הייתי אומרת שיש לשיר זאת כשחושבים שיודעים
ולכן בעזרת השם נראה לי יופי. כי אם השם הפנימי זה מה שהוא רוצה- זה מה שהיה. (אלוהים אחד ושמו אחד. זו משמעות האחדות)
נראה שאין מדויק מזה
איך ידעת, שבדיוק רציתי לכתב על השיר הזה? ואיך ידעת - מה רציתי לכתב על השיר הזה?
רציתי לכתב כמה נפלא
שהפזמן כלו שאלות
כי האמת היא שאלה
ולא ידיעה
הה
עם זאת - אינני מאמין באחדות
לא פנימית ולא חיצונית ולא כלפי פנים ולא כלפי חוץ
אינני רואה אחדות כלל
ואינני חש באחדות
אינני רוצה לקוות שמה שאני רוצה יקרה
כי אני מקוה שהמציאות תפתיע אותי לטובה
יותר ממה שאני מסגל לדמין
לכן לא טוב
בעזרת השם
גם זאת לא עזרה, כאלו אני עושה את הדברים והוא מסיע בידי
כי מה שאני עושה אני עושה לשם שמים
ומה שקורה קורה בגלל שהוא קורה
ובכל זאת, לא מספיקה לי רק ההסתיגות
אם כבר "אם ירצה השם", זה כבר נשמע יותר טוב. מה דעתך?
אגב, יש רשומה חדשה. נא להגיב:)