יום שישי, 15 בדצמבר 2017

שתי מחשבות על פנדק הרוחות

                                                                             י"ח באב התשס"ד
מחשבה א
בעל התבה
"אולי אפשר קצת שקט?
עלי ללמד סוף-סוף את שיר הזמר
הזה על-פה (בידו דף ניר) עלי לשיר אתו מחר.

פושט-היד
"אינני מבין. קשה לך לזכר את המלים? הלא אתה עצמך חברת אתן.

בעל התבה
"אני מחבר אתן והן שבות ומתפרקות.

פושט-היד
"סמן שאינן מחבר אתן כהלכה.

כהלכה פרושו כמו כתיבת ההלכה, שנעשתה בראשיתה בעל-פה. הטקסט היה מזקק על יד שניתו, ולכן בהכרח התהוה לטקסט מדיק, זהו לטוש גלוי, שכן כל אחד מהשונים הוסיף דיוק משלו, ולכן הטקסט הסופי מדיק - מלטש מכוונים רבים. אלו היה בעל התבה כותב את השיר כהלכה, כלומר - ממשיך מסרת בעלי תבות, היה השיר נכתב כהלכה, והוא היה זוכרו על פה, על אף השנויים שהכניס בו. רק היצירה המקורית מאפשרת מכשל זה. זאת ועוד - כהלכה פרושו "כמו שכותבים שירי זמר", שירי הזמר הטרובדוריים על אף שהיו יצירה מקורית התפתחו זה מזה. נוסף על כך יש כאן הצהרה ארספואטית, על פי הפרוש הנגיש ל"כהלכה", כי שיר טוב הוא שיר שקל לזכרו, או אי אפשר לשכח אתו. מלבד הגשמת ההצהרה הזאת אצל אלתרמן(שיריו זכירים להפליא), משתקפת כאן התפיסה כי השיר הוא יצירה בתוך השפה, וברגע שמחברים את המלים נכונה (ולא משנה מי המחבר) הן נשארות מחברות בתוך השפה ללא קשר לעתקי השיר. 







מחשבה ב: לטוש מסתר כקריצה
רוח א`
לא, בשום אפן! ההרמטיזציה
האנטיקומוניקטיבית של היש
האנושי היא, כמבן, מהות
מנתקה בי-דפינישן, ובכל זאת היא גם -

רוח ב`
קדם כל מוטב לא אנטי
אלא נון, נון-קומוניקציה, או א
אקומוניקציה... [וכו`]

שוב דיון עם הפוסטמודרניזם: רוח א` מיצגת את הפוסטמודרניסט (כשעוד היה דמות חדשה). רוח - משום שדבריו הבל, א` משום שאין לו אשיות אלא פוסטמודרניסטיותו, ולכן מסמן באות ולא בשם. אך שלא כנדמה, רוח א` דוקא לא שלם עם תורתו: 
הוא טוען: ההרמטיזציה האנטיקומוניקטיבית של היש האנושי - כלומר התהליך בו אי אפשרות התקשרת מתרחב עד כסוי כל אפשריות התקשרת האנושיות כולל השפה, (הוא מוטיב פוסט מודרניסטי מרכזי) היא מהות מנתקה בי דפינישן, כלומר הוא (התהליך) עצמו גם מנתק מהשג השפה, ובכל זאת היא גם - כאן רוח א` מרגיש שיש עוד משהו - הוא חש כנראה כי אי אפשרות התקשרת אינו הרמטי, וכי הוא עוסק רק בהגדות ("בי דפינישן") בעוד היצוגים העולם אינם כה מחלטים ("ובכל זאת היא גם") מזכיר את "בכל זאת יש בה משהו", אלתרמן תמיד מסרב להגיד מה הוא המשהו, אבל יש משהו נוסף, ורוח א` מרגיש זאת, ורוח ב` כה מהר נכנס לדבריו, (הוא חושש מפני המשמעות ולכן דבריו כה חסר ערך) שהצפה לא מספיק להבחין בהערה הזאת.
בבחינה חברתית לסצנה נתן לשער כי רוח א` מראש מתנגד לפוסטמודרניזם, ומדקלם את תכניו כדי להתקבל בחברה, ומנסה מדי פעם להשחיל הערה רגשנית, שנקטעת מהר על ידי חבריו משום שגם הם רוצים לקבלו, דבר שיקשה עליהם אם יתירו לו לבטא את דעתו. 
כך או כך - השירה העברית - בכל זאת היא גם - (...)

סינטזה חלקית:בכתיבת שירה מקורית המשורר דוחה דחיסות שהוא סבור שלא יקלטו על ידי הקורא. שיר הזמר, לעמתו, אינו מחיב לקורא, ולכן הפזמונאי או התרבות הכותבת אתו, לא מהסס להכניס עמק מעבר לסבירות שקורא יבין. מה שהמשורר לא לוקח בחשבון, זה שכל קורא מבין דברים אחרים וגם אם קורא לא יבין את הדחיסה המסימת יתכן שקורא אחר יבינה (משום כך נניח התנך כה אהוד על הקוראים - כל אחד רואה בו דברים אחרים). אלתרמן נמנע מדחיה זאת ואפלו אומר זאת מפרשות:
"מה בקשנו עד כלות העינים?
נשימה שלאחר הריצה 
ולטוש מסתר כקריצה
וקצת תוך הנסחט בלחיצה
כמו דשן ולא כמים
וזהו הלטוש המסתר כקריצה, בנגוד ללטוש הגלוי שבהלכה או בתנך או בזמר. הדבר מזכיר את ההבדל בין החשיבה האנלוגית לחשיבה דיגיטלית: סוגי הדיוק שונים - בחשיבה דיגיטלית יש גבול למסר בעוד בטוח שהוא יגיע בשלמותו - מקביל לשירה סטיל נתן זך. בחשיבה אנלוגית אין גבול לדקיות המסר אלא שהעמק המגיע תלוי בקשב הקורא (השומע/השר) ובבחירתו להתעמק - מקביל לשירה סטיל מאיר אריאל

שוב הג`יג בדמי. מה מרוה הזרימה
בחלון הנוסע. הלילה, בלי עד,
לבדה תעטף את גופי בנעימה
השנה, וחלום בדשנה יסתעף


-שפע הצבר בקערת זכוכית כחלה תחת גפן אחמד השופעת
-חיוך קובי-עמק הספר ברנהרט 
-שום
-גחליליות
-הלתי
-איפה הגובלין/עשב בר
-הבקעה בין גבעת עצה לכביש 65
-בשני ימי עבודה רכשתי 2.1 גרם סבלנות

8 תגובות 

בקשר לממחשבה א` לה סילקי06/08/2004 | 00:22
אתה מתכוון לכך שעל שירים להיות בעלי מבנה בתים מסויים שיותר קל לזכור אותו? או שפשוט אם שיר מסויים ממש טוב, אז אנשים יזכרו אותו, ולא משנה המבנה?
הוספת תגובה להודעה
יותר לכוון השני> אני יונתן06/08/2004 | 00:34
אם שיר הוא ממש טוב יזכרו אתו, או לפחות השפה תזכר. חוצמזה, ישנם כלים ממוטכניים, אלו כלים המקלים על זכירת השיר. הדגמא שתמיד נותנים לכלי ממוטכני הוא האקרוסטיכון, למשל שיר שכל שורה בו מתחילה באות עוקבת, כמו "אדון הסליחות" או "אשת חיל מי ימצא", ולמעשה זהו אחד הכלים הממוטכניים הנדירים והבלתי יעילים (אינני זוכר את אדון הסליחות על פה, בושה). כלים ממוטכניים שמושיים, יעילים ויפים הרבה יותר הם המשקל והחריזה, ואת ודאי יודעת מחייך שקל לך יותר לזכר מילות שירים אם השירים חרוזים. בשירים שאינם מלחנים, או שהלחן אינו דומיננטי, משקל מקל משמעותית על הזכירה, השיר מתנגן בך באפן טבעי לקצב הלב או הצעדים, ונזכר "אוטומטית".
הכלים הללו מזרזים את ידיעת השיר על פה, אך לא זאת תכליתם. החריזה והמשקל הם חלק ממעשה הכשוף, בו השירה מהפנטת את המציאות להדמות לה.. על כך ועוד על חריזה ומשקל בטח אכתב מתישהו ביתר פרוט...
אגב, הבלוג שלך מענין, התרגשתי מהרשומה על השמפו, אבל נראה לי שהתבישתי להגיב
הוספת תגובה להודעה
הצלחת להצחיק אותי... כל הכבוד! לה סילקי06/08/2004 | 01:12
האמת? אני יותר זוכרת מנגינות (מוזיקאית בנשמה, לא בפועל) ממילים. אבל כן, יש מילים שלא משנה כמה השנים יעזרו אני אזכור אותם.
במיוחד הסיפור של "איה פלוטו". לא משנה כמה זמן יעבור אני עדיין זוכרת כמעט את כולו בעל פה...
פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו. יש לו הכל: מרק ועצם. זה טוב ויפה אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך סתם לבדו...
ואני יכולה להמשיך. תאמין לי...
נ.ב.
לא יפה לצחוק על בחורה. השמפו הזה באמת משהו מיוחד. לא הייתי טורחת לכתוב אם זה לא היה חשוב. זה לא באופי העצלן שלי לכתוב אם זה לא בוער לי לספר... :)
הוספת תגובה להודעה
ניההה אני יונתן06/08/2004 | 12:21
לא צחקתי בכלל, התכונתי ברצינות לכל מלה! (כולל המלה "בושה" בענין אדון הסליחות) נא לקרא את התגובה מחדש בהתאם להתיחסות זאת. ואגב, הספור אכן שקול וחרוז. את מזמנת להמשיך הוא נשמע מענין
הוספת תגובה להודעה
קרע את החבל, נבח: הב הב... לה סילקי06/08/2004 | 18:31
אני לא מתכוונת להמשיך. תקנה-ותקרא. זה מאסטרפיס...
ועכשיו ברצינות... אני מאוד נהנית לקרוא את הבלוג שלך למרות שיש הרבה מילים שאני לא מבינה (בורה, אין מה לעשות...).
אבל אולי זה כמו שפה חדשה, אם אני אקרא מספיק פעמים אני אתחיל להבין... סה"כ אינני פוסטמה... :)
הוספת תגובה להודעה
:) אני יונתן06/08/2004 | 18:37
אני שמח שאת נהנית לקרא (וואו, כואבות לי אצבעות מהרבע! ממש "לוהטים בי עקצי אצבעות"!!!) את הבלוג.. ובענין הכתיב - מתרגלים, שאלי את "הלתי"..
הוספת תגובה להודעה
ביסלי במבה מי ליקוש08/08/2004 | 11:22
טוב די זה נמאס לי הדבר ההוא שדיברנו עליו. אני מבולבלת- נשכח ממני מה רציתי לומר מלכתחילה כי הפחד בכלל לא היה נושא התגובה אלא הכנאפה. אחר כך היו אמורים לבוא דברי התפעלות מאיזה בלוג יפה יש לך וכו`. . סוף שבוע זה אשמח לצאת לטייל. זאת אומרת זה שיבוא כז באב.

ליקוש
הוספת תגובה להודעה
ביסלי במבה 2 מי ליקוש08/08/2004 | 11:30
ועל דרך הישירה, אינן מחברן כהלכה כיוון שזמר מחברים באופן מסוי לפי חוקים כפי שמחברים פאזל. אינו מצליח לזכר את המלים כיון שאינו מבין זאת. מתקשר בהחלט לחלק השני של המשפט. אדם היה חושב שיש כאן איזושהיא נימה אירונית, כאילו אותו פושט יד מה הוא מבין בשירה, כאילו יש איזהשהם חוקים לכתיבה, הוא יוצר והמלים מתפרקות כיוון שבגישה הרומנטית, לא אתה הוא היוצר באופן ישיר אלא היצירה עוברת דרכך אל העולם מתוך עולם אחר של מוזות ורוחות, אך בדיוק לא כך הוא העניין, שגם אם התפיסה הרומנטית יש בה אמת על האדם לדעת לסדר את החומר הגולמי באופן הנכון, שיהיה בעל הגיון פנימי אינטואיטיבי. כמו שגורביץ מדבר על השפה המקשקשת בו ככלב המקשקש בזנבו. 
עומק הדברים נולד מתוך בהירותם, כמו המים וטעמם. איזה יופי!!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה